הוא לא היה לוחם. הוא שרת כחוקר ביחידה והיתנדב לכוחות הלוחמים
כי קיווה למצוא חבר- ילדות שנעלם בימים הראשונים ללחימה. לאחר
שלשה שבועות של לחימה, התמקמה היחידה בבית-ספר ששכן במורד
הכביש הראשי שהוליך לעיר-הבירה החרבה. הוא פתח מיטת שדה והציבה
בפינת חדר השיכפול לשעבר, בקומת הקרקע ליד חלון שהישקיף על
מורדות הר מנומרים בצימחייה כהה לא מוכרת לו ואת החבילות
המעוכות שהגיעו מהבית לאחר מסע של שבועות בעיקבותיו, ןבהן
ממתקים ומלוחים, לבנים וגרביים ומיכתב מאימו ואחותו, ארוזים
כולם היטב כמה וכמה פעמים בשקיות ניילון שנשאו שמות חנויות בהן
ביקרה אימו כניראה, שמר בארגז תחמושת ירוק מתחת למיטתו ואף
התקין בו מנעול למען לא יחולל בידי זרים. יום אחד אחר-הצהריים,
בשעה הרגילה בה עמדו הוא ושאר הלוחמים על גג בית-הספר, צופים
במטוסיי הקרב הגחים מן הים, מטילים פצצותיהם על העיר הצבועה
כתום זהב בקרניי השקיעה, פולטים מאחוריהם בלוני-כסף שנוגעים
בפיסגות ענני עבק אפור שכיסו אט אט את קו החוף המכסיף, פרץ
לחצר בית- הספר בחריקת צמיגים, טנדר היחידה הנוצרית ששיתפה
פעולה עם יחידתו. דלת המושב שליד הנהג ניפתחה ומתוך הטנדר קפץ
נער צנום, גבוה ויפה-תואר, חמוש באותו סיגנון גנדרני משהו,
שאימצו לעצמם הלוחמים הנוצרים. הוא ניגש אל חבורת לוחמיו שישבה
בארגז הטנדר, פתח את הדופן האחורית וכמו מעצמו הושלך, נורה
השבוי מוטח בבטון החצר, עיסת בשר דם שיער ועצם רגל שבורה,
מחודדת מלבינה תחת בירכו הימנית, טובע בסירחון צואתו, בשרו
צרוב משתן וטימטום החיה בעיניו, פניו חסריי הבעה כמו נסוגה
הנשמה לאחור, מצטמצמת לנקודת קיום אחת זעירה, מרוכזת, מותירה
את הגוף אחריה כקורבן לחומסים, כשממית המותירה את זנבה, ואם
מוצא אתה זמן להביט בעיני הקורבן בעוד מישהו דש בבשרו ומפורר
עצמותיו- מוצא אתה שאין מורגש כבר דבר והשממית פרחה לה ואיננה.
באותו הלילה כשקם ממיטתו מסוייט, יצא מחדרו ופסע לחדר המישמר
ושלח את ידו מבעד לסורגים בתוכם ניכלא השבוי, לאחר שפניו רוסקו
על-ידי טבחי היחידה ונשימתו חורקת נידחקת מיתחננת מבעד לעצמות
החזה המחוצות, באותו הלילה כשניסה להשקות את השבוי במים וזה רק
היתכווץ קלות בפינה בה היה מוטל, באותו הלילה- נוצר בו גיהנום.