מונית השירות הלבנה עושה את דרכה בתוך ים של טיפות ממונעות.
בתוכה יושב אדם. כמה חלש האדם שנכנע לאמונה ולתקווה. מבעד
החלון חשיכה מנוקדת באורות. הוא מביט ורואה סערה מנוקדת
בעיניים, מדבר מנוקד בנאות, יער מנוקד בקרחות. כל-כך הרבה שממה
וכל-כך מעט תוכן. טיפש מטופש מי שחושב שהזקיפים השומרים על
נווה המדבר ירשו לו לשהות שם לנצח. האושר הוא תמיד זיכרון של
אושר. אין רשת מספיק סמיכה כדי להוציא אותו מהמעמקים ולשמור
אותו, לאמץ אותו חזק אל החזה, להכניס אותו לתוך תיבה עשויה עץ
מהגוני ומרופדת מבפנים בקטיפה ירוקה. הדלת שנסגרת מאחוריך תמיד
מחוברת בחוט לדלת שנפתחת בפניך. במפעל הזה כל המוצרים מיוצרים
ללא פגמים. אין אפילו צורך להזכיר זאת על האריזה. ובכל-זאת,
כמה חלש האדם החושב שהיד הנסגרת על הפרפר תיפתח לפרפר.
המונית משאירה אותו יתום על ראשה של מדוזה. ממנו מוליכות אלף
זרועות אספלט מעוטרות בתפיחות מוגלתיות של ארס אורבאני. בחסות
החשיכה נוקם השיגעון בשפיות והממזרים מושלכים אל הרחוב, תוססים
בתוך ארגזי עץ זול, טרף לעופות המשחרים על האדמה. ריח רקב נישא
באוויר - מתוק, מפתה. ניגר בשר הבננה, מצהיב דרך קליפה למגע
אצבעות חשופות של אנשים קהים. לקחת בננה. ינתי פרזינתי פרה זי.
אין אצבעות מאשימות בסביבה. הנבלות עסוקות, תקועות בחורים של
הגוף כמו תולעים המתחבאות באדמה היכן שהשמש הקשה מכה.
מזמן הפסיק הלילה לומר לי הבטחה. אני יורד מהמונית ומחפש את
הדרך הקצרה לבית. עדיין ישנם מקומות בהם צריך לעבור, עדיין
ישנן עיניים לבקש. לעיתים אני מבקש את המגע המרפרף של האצבעות
כשדבר מה ניתן או נלקח. ראשית הסופר על מפתן עליה, שם אני רוכש
קופסאות פח בעמל יום: תירס וטונה. מהתירס ישנה קופסא קטנה
וקופסא גדולה, כך שכשמגע חסר אני רוכש קופסא קטנה, ורעב אני
אף-פעם לא נשאר, כי את הבנאדם במאפייה על אלנבי אני מחבב יום
כן ויום לא. יש לו עיניים רכות ואצלו אני בוחר את הבייגלה עם
החור הכי גדול, ולא נדיר שיש חיכוך של פרקי אצבעות וגם הצד של
מעלה עד נקודת החיבור של האצבע כשאני לוקח את מה שניתן לי
ונכנס לחנות הסקס בהמשך הרחוב.
המהוגנות עוטפת חיים של שקר, כי אחרת איך אפשר להיענות לגוף
שקורא אל המקום הזה בדיוק והעיניים מחפשות מחסה. גם בהיכלים של
אקדמיה ודת יודעים: סיפור אחד נשאר לספר ואיש אחד שיספר אותו.
כך מבטו, ברצפה המזוהמת בוחר להתריס כנגד הבחירות כולן, מסלק
מעל פניו את אלו הבוחרים לדעת, ועולה במדרגות לקומה השנייה.
שורה צפופה של תאים קטנים, ובכל תא מסך טלוויזיה, שרפרף וגליל
נייר טואלט. על השרפרף אני בוחר לשבת ומשלשל שני אסימונים
לחריץ. כל אסימון מקנה לי ארבע דקות. לצד המסך ישנם כפתורים
שבהם אני בוחר להשתמש כדי להחליף תחנות. אני אוהב להביט בשני
גברים ואישה - פלאטה של בשרים קרים אני חושב ובוחר לא לצחוק
עכשיו כי הבחורה מביטה אליי, נאנקת: 'אני עובד, אתה בודד'. גם
ברוסית זה חרוז, נתמך על-ידי האגודל. אצבע ואמה לוחצים ומרפים
בקצב תואם לנחשים על המסך. נחשים במים קפואים. מצחיק הוא המבקש
לגעת דרך תנועה חדה אינו יודע אלא להעמיק את הפצע. זו האש,
שירה, מתחככת ובאה. את שלו הוא עושה.
בדירה בפלורנטין מבקר אורח ענק, מעופף. עכשיו הוא מהלך על משטח
השיש במטבח. אני יוצא מהדירה כדי לחשוב וסוגר אחריי את הדלת.
בדירה הסמוכה כתובים, פוצי ומוצי, על השלט שתי קריקטורות
מארחות, הדלת פתוחה, רק כך, עיני חברים מפשפשות, לב אדום אחוז
צמרמורת. האורח שלי לא מרעיש מדי. רק רחש כנפיו נשמע מבעד
לדלת. אני פותח את דלת המרפסת כדי לאפשר לריח התרסיס לצאת
מהדירה. במרפסת ממול אדם קוטף עלים מעציץ, מסתת שביל של עלים
ירוקים מהמרפסת למיטה. הבחורה קמה מכיסא הנצרים, מתחילה לצעוד
על השביל. כמה עצוב שזו הדרך ללב הם חושבים אבל זו אינה הוא
יודע, והבוקר מאיר עליהם ועליו באור אחר. גם על המוכר במכולת
שאותו אני עוזב תמיד, שואל - גרוזיני או פרסי. ומה זה משנה.
הרי הבוקר לא ירשה לי לאהוב אותו פחות. אני מחייך אליו וגם
מדבר אליו כמה מילים לפני שאני עולה לדירה עם קוטג' ולחמנייה.
אני אוכל את כל הקוטג', חזיר שכמוני וקורא רק את מדור הספורט.
אני אוהב את הדרך לתחנה המרכזית החדשה כי האור שוטף את הלכלוך
מהרחובות והם הופכים שוב תמימים. האוטובוס מחליט לשהות ברציף
עוד איזה זמן, מחכה לנוסעים חסרי נשימה, כאשר מבעד לחלון הוא
רואה את חלקת הבטון מכוסה ברשת דקה של בקיעים וסדקים, ונזכר
היה בימים בהם חשב להסיר את שכבת המוך המכסה את בשר התפוז. אבל
למד עם השנים שלא ניתן לחשוף את בשר התפוז מבלי לפצוע אותו,
להשאיר בו סימן ביום הזה שיילקח מטומטם לתוך תהום הנשייה, ושום
סימן לא יינתן בו, כך ידע עוד לפני שהחל האוטובוס את מסלול
נסיעתו, וכשעצר בתחנה ירד.
יש כברת דרך קצרה מהתחנה לבניין בו אני עובד. זה הזמן שנדרש
ממני להתפכח, כי הזמן קצר והמלאכה מרובה. זמן לקלישאות. כבר
חודשיים שאני מתבטל עם איזו משימה שהייתה נשלמת בשבוע של עבודה
מאומצת. אבל אין שום סיבה להתאמץ, מלבד אולי שהחברה נחוץ לה
שתתקיים. קן לציפור בין העצים, ובקן לה שישים עובדים. אני יכול
לשיר את זה במעלית, ולא משעמם, רק לדאוג להחליף את הביצים
בעובדים, וכשעולה איתי עוד מישהו לשיר בלב פנימה. נפש יהודי
הומייה. אני אוהב את המעלית כי היא מקום בין מקומות, כמו
האוטובוס שגם אותו אני אוהב אחרי שהוא עוזב את התחנה כי תמיד
יש צלצול להכין אותך לכך שהגעת, והנה הנה אתה מישהו, ותהיה
מישהו עד שעה שש או שבע בערב אם לא תהיה בעיה מיוחדת. מישהו
נבחר מכולם, נשאל שאלה. בשל אופיו הנוח של המחשב הוא מחזיק
מעמד אחד מול כל-כך הרבה מהן, נמצאים איתו בחדר, קמים להכין
קפה תוססים תשובות, עיניים מקובעות על הדרך. בזמן ארוחת
הצהריים הבניין שלי. מותר הכול, אך האור בהיר מדי. אחכה כבר
ללילה ובשתיים ישיבת חברה. אנשים קמים ומדברים על דרכה של
החברה, על כיווני התפתחות, על הצלחות בינלאומיות. קולם בוטח.
הוא היה רוצה להיכנס פנימה אם היה יכול, היה אומר סימן שאלה.
בינתיים היום מעריב ואנשים עם תשובות זורמים לחוץ: לבתים,
למרכזי הקניות, למסעדות, לבית הקפה שם מתנהלת מערכה. יושבים
אחד מול השני. אם היה מפריד ביניהם לוח שחמט אפשר היה לגלות
סימפטיה, אמפטיה, רחמים. אל האוויר נשלחים מטחים של משפטי סרק.
בום בום בום בום. המערכה קרובה להכרעה מהירה וכעת היא בובה על
חוט. לצד זה או אחר, זה נגמר כך תמיד, ללא חמלה. הנה, משיכה
קלה ועיניה מורמות בתמיהה. כמה חסר משמעות הוא הכוח, ובכל זאת
להפעיל, להפעיל. ראה, משיכה נוספת ופיה נמתח בעווית של חיוך.
פנימה, החוצה, פנימה, החוצה. כמה מעייף. הוא קם מהמיטה לראות
דרך דלת המרפסת השקופה את הבוקר מסמן לציפורים. עיתים הוא נבלע
במעופן. כעת מוקדם מדי, מוקדם אפילו מכדי לייחל אליו.
בחשיכה, עוד עיניה פקוחות, על צד אחד של המיטה, שוכבת. אני
חושב כמה כבר אפשר ואומר 'אני הולך לשתות משהו'. מביט דרך דלת
המרפסת אל תוך החשיכה. תמיד מפעמת תקווה, אחרת למה להרים את
השפופרת. התקשרתי, נפגשנו, שכבנו, לא טוב לי איתה והיא עכשיו
במיטה. נתחבק חזק בזמן שאלך למקום אחר, שם אמתין בשקט לסימן
ראשון של בוקר כדי לספר לה על מקרה חירום בעבודה. יחד נשתה את
הקפה מעל הכיור במטבח,
עומדים/שותים/יודעים/שותקים/שותים/שותקים/יודעים/עומדים. לפני
שאסגור אחריה את הדלת אומר - 'נפגש'. ודאי שתדע; זהו בוקר יום
שישי הרי, וצריך עוד מעט לנסוע להורים.
אמא פותחת לו את הדלת. בתוך המקרר נחים המצרכים: קוטג', חומוס,
עגבניות, מלפפונים, נקניק, חלב, שוקולד, קולה. מבעד לחלון חדר
השינה נגלה אותו עץ אורן. שוב הוא שואל את עצמו אם כאן התשובה,
היכן שנתוני החושים מספיקים. כבר נמשח, בשרו מורק עד העצם.
בדרך החוצה אבא חג סביב אמא וסביבה הבית כולו. ערבו של שישי,
כמו בזמן דמדומים, תמיד מקבץ יבחושים סביב נורה גלמודה. אני
יושב בחוץ עם עיתון, ולרגליי הכלב. עכשיו כבר נרגע, אך כשהגעתי
כאילו הגיע המשיח בטקס הקטן הזה שלנו. אני נשכב על בטני,
החולצה מעט מורמת כדי לחוש את המרצפת הקרה, והידיים מכסות על
הפנים. הכלב משתגע ממש. הוא מחפש אליי את הדרך. אבל אני לא
מוותר, בטח לא בהתחלה. הוא מרוגש, נשימתו חמה על זרועותיי.
תיכף כלב, תיכף ייפתחו אליי השערים.  
אני קם משנת הצהריים כדי למצוא נחמה בסירים המבעבעים שריח
המתבשל בהם מטפס ובא בחדרים שבקומה העליונה, ויוצא יחד איתי
למרפסת הרחבה. נרים כוס יין מבקבוק של מאתיים שקלים לשבחי בשר
המבושל במיציו, לקציצות הסולת במרק החמוץ, לקוביות גסות של גזר
מתוק רוויות באשכולות דביקים של צימוקים צהובים עכורים, לירקות
בצהוב וכתום ואדום מקופלים לאורז הלבן. אחר-כך נישן.
בתיבה שמעבירה ממזרים של סוף שבוע ממקום למקום. המקום שממנו
הוא בא, המקום שאליו הוא הולך. שמש קשה מאירה שלט פרסומת ענק.
על הצג האלקטרוני התלוי על הגשר מופיעות שלושים מעלות צלזיוס.
הוא תוהה אם השבר יאוחה אי-פעם, אם השאלה תנוסח. קר לי ולצידי
יושב חייל. עיניו פקוחות ואטומות, כך אני מנחש בלי יכולת להגיע
אליו קרוב. אם אפנה את ראשי אליו לומר לו מילים. מבלי שאתרומם
אושיט את היד לסגור את פתח המזגן שמעליי. לא. על הדרך הוא מבין
שאין זו אשמת האצבעות העוטפות. זהו טבען לכלוא את מה שיפה. גם
אין זו אשמת הפרפר שבמקום הנמוך ביותר. קופא ובוחר.