"פה הכל מצולם בכחול לבן" היא אמרה לי. אחרי השיעור ישבנו
בקיוסק של אבי ביציאה מהבניין. "שמת לב לזה פעם?" הודיתי שלא,
לא שמתי לב שהכל מצולם בכחול לבן, הרי יש גם צבעים אחרים,
פתאום הרגשתי שאני קצת תלמידה שלה ולא להיפך. היא שתתה
קפוצ'ינו עם קינמון בכוס קלקר לבנה וצחקה כשאמרתי שלקלקר יש
טעם לוואי, "לא שמתי לב, אולי אני אוהבת את הטעם לוואי של
הקלקר, כי לאבי יש את הקפוצ'ינו הטוב בעולם." את המילים
האחרונות היא אמרה בקול רם וצרוד עם מבטא אסטוני כבד כדי שאבי
ישמע והוא חייך אליה מאחורי הדלפק וכמו שהכרתי את אבי בפעם
הבאה הוא יתן לה הנחה ואולי גם ינסה להתעסק איתה. "אני לא
מצלמת בכחול לבן" אמרתי ושתיתי קפה מר מכוס קלקר עם טעם לוואי,
"ואני לא מבינה למה בחורה עם כשרון מולד לתפיסת לצבע וצורה לא
מוכנה להחזיק מצלמה ביד, פשוט לא מבינה" היא משכה בכתפיה כאילו
אומרת, יש לך עוד כל כך הרבה ללמוד. עוד לא היתה לה מצלמה
וכשאמרתי לה שאולי בכל זאת כדאי היא רק חייכה והנהנה בראשה,
מנסה לרצות אותי. ידעתי שגם לשיעור הבא לא תביא מצלמה
ובשיעורים המעשיים היא התלוותה לאלעד הבחור הגבוה ההוא עם
התלתלים שבא כדי לפתח תמונות נוף בינוניות שצילם בטיולים שלו
במזרח. כששאלתי אותה עליו היא צחקה ואמרה שהוא שאל אם תרצה
שיצאו ביחד והיא אמרה לו שהיא לא מבינה את משמעות המילה "לצאת"
, היא יודעת שלצאת זה ההפך מלהיכנס, האם לצאת זה אומר שהוא
מזמין אותה למסעדה או לסרט? או אולי לבילוי בחוץ? אבל אם אתה
רוצה מין, היא אמרה לו, המילה לצאת לא מתאימה. היא אמרה שהוא
נהיה קצת ירוק אבל בסוף הצליח לומר שהוא רק רצה לקחת אותה
לתערוכת צילומים של צלמים מפורסמים בתל אביב והיא אמרה שתחשוב
על זה.
כשהזמנתי אותה אלינו לדירה, אמיר חזר מוקדם באופן מפתיע ואחר
כך אמר שהיא יפהפיה באופן מדכא, כמו בתערוכת צילומי העיתונות
שהיינו בה, תמונות יפהפיות של זוועות. לא הייתי בטוחה אם אני
צריכה לקנא בה, גם אני חשבתי שהיא מאד יפה אבל לא באופן מדכא.
חשבתי שיש לה יופי בלתי נתפס, יופי כזה שמרפרף לידך כמו פרפר
ואם תיגע בו, האבקה הקסומה שעל כנפי הפרפר תידבק לאצבעותיך
והפרפר לא יוכל לעוף עוד. היא אמרה שבאסטוניה היא לא היתה יפה
בכלל ורק פה בישראל מחשיבים מראה יותר מדי ולאף אחד לא אכפת מי
היא בכלל, סתם עוד רוסיה אפילו שהיא מאסטוניה. אמיר אמר אחר כך
שלא היה אכפת לו לצלם אותה, בתמונות אפשר לגרד ממנה את הקרח
ואז כבר הרגשתי דקירות קטנות של קנאה כי היא כל כך יפה והיא לא
מפה ולכל מקום שתלך תישא עמה משב רוח של ארץ קפואה; כי אותי
הוא לא חושב לצלם, חסרת יחוד, בחורף כשקר מצטנפת מול התנור
מתגבשת אט אט לכדי חרוט מכוסה שכבות שכבות עד שלא רואים אלא את
העינים וכשחם הופכת לחומר דביק ולוהט, מאבדת צורה, נמסה
ומשאירה אחרי שלולית של רוטב אדם.
"שחור ולבן" היא אמרה לי "את רק שחור ולבן, אין לך אפור, אין
באמצע", אצבעותיה הדקיקות מלטפות את מסגרת התמונה, פוסעת
מתמונה לתמונה בסטודיו הטחוב שלי. התיישבתי על הכסא שליד שולחן
הכתיבה והסתובבתי בו כמה פעמים, שולחת רגליים קדימה, חושבת מה
להגיד. "מתמונה אחת בשחור ולבן אי אפשר להסיק על כל האוסף או
על הצלם" אמרתי לה מנסה להפגין בטחון. היא לא הביטה אליי
והמשיכה לפסוע בחדר הקר משפשפת את כפות ידיה האחת בשניה. "לא
התכוונתי לתמונה הזו" היא נעמדה מול התמונה שבעיניי היתה קודרת
בה מצולמת הסבתא שלי עם הכלבה שלה יולי. "זאת התמונה היחידה
שהיא צבעונית כאן, כל האחרות הן רק שחור ולבן," היא הסתובבה
אליי ואמרה שהיא צריכה ללכת. ליוויתי אותה החוצה, בחוץ כבר ירד
החושך ושוב טפטף לו גשם של סיכות, לא מרטיב רק מכאיב ודוקר את
העור. "החלטתי לנסוע" היא אמרה "אולי למקסיקו ואולי גם דרומה
יותר שם אפשר לצלם תמונות בצהוב לבן ואדום לבן ואולי גם בירוק
ולבן ביערות הגשם הכל חוץ מכחול לבן" ושוב המשפטים הסתומים,
ניסיתי להיות סבלנית "את יודעת," היא אמרה "תמיד האמנתי שכחול
ולבן זה שילוב של טוהר, הטלית והדגל אבל זו היתה אשליה, לא
יותר. בשילוב הזה מתערבבים כל הצבעים בלי שום זיקה וקשר ושום
זווית צילום לא תוכל להחמיא לצילום בכחול ולבן" נשענתי על מעקה
המדרגות בחוסר נינוחות "אולי את צודקת" אמרתי "אולי גם אני
צריכה לקום וללכת, להפסיק לדשדש בביצה הטובענית שלי ולצלם
חוויות של אמת במקומות רחוקים? אף פעם לא הייתי בדרום אמריקה
אולי שם אגיע לקתרזיס, אולי שם אמצא מה שאני מחפשת..." היא
הביטה בי ונדה בראשה לשלילה, ואני שתקתי אל מול עיני הקרח
הטבועות בפנים קפואות ושפתים אדומות המעצימות את לובן פני
החרסינה שלה. "את לא יכולה לנסוע, את לא כמוני, לי אין לבן
וכחול בנשמה, רק ערבוביה של צבעים ואין לי פה מספיק אור בשבילם
אפילו שהשמש זורחת אחד עשר חודשים בשנה. את, התמונה שלך נמצאת
כאן, בלבן וכחול, לך אין לך צבע אחר."
"אני לא מצלמת בכחול לבן" אמרתי, "את יודעת, אני באמת לא מבינה
את הדימויים שלך, יש לי תמונה אחת בשחור לבן ואת אומרת שהיא
צבעונית, אמרת שתמונות הצבע שלי הם לא יותר מצילום בחום ולבן,
ועכשיו את הולכת כדי לצלם בצבעים בארצות בהן צבעוניות היא
עניין של מה בכך..." היא פתחה את דלת הבניין, ריח של אדמה
רטובה נכנס ונדבק לקירות המלוכלכים. "את צריכה לצלם בכחול
ולבן" היא אמרה וחיבקה אותי חיבוק פרידה מרפרף, "לא בשחור ולא
בלבן, בכחול." עם דמותה המתרחקת בשחור של הערב נעלמו הצבעים,
חרש חומקים ונעלמים כמו שקיעה מתעתעת , אפרוריות מזדחלת אל חדר
מדרגות חשוך וקר. עליתי בחזרה לדירה, אור של פלורסנט לבן וקר
דולק במטבח, כיביתי אותו והדלקתי כמה נורות קטנות וצהובות
בסלון, התיישבתי על הספה החומה מול החלון המלוכלך שטיפות של
קרח כחלחלות מתחילות לדבוק בו, מחממת ידיי תנור מול ספירלה
לוהט בכתום זרחני. נשענתי אחורה, חושבת על מה שאמרה, פתאום
קיוויתי שלא לקחה מצלמה איתה, מצלמה שתבלע את המציאות ותקיא
אותה החוצה חלקה ונוצצת על נייר מבריק. פתחתי את הטלוויזיה,
תמונות מרצדות בקצב רצחני, כואב אבל לא נוגע בך, דם סטרילי של
אנשים שהופכים לדמויות שטוחות בתוך הטלוויזיה שלי.
כשנגמרה התוכנית, מול מסך שחור ירקרק פתאום הבנתי מה ניסתה
לומר לי וידעתי עכשיו כשהלכה לא נותרו לי אלא הכחול והלבן.
