בחלומה היא נוסעת בכביש דומה לזה שהיא נוסעת בו כעת. היא יכולה
לראות מרחוק שכונה קטנה של בתים בנויים באבני לגו, בני קומה
אחת, מרפסות מלאות ירק וצבועות כתום, באמצע ככר קטנה שכל הבתים
פונים אליה, כמו משחק. המכונית נוסעת באיטיות לא ברורה, לחיצה
על דוושת הגז אינה מניעה אותה מהר יותר. בסוף היא מגיעה, לא
ברור כיצד. יורדת מהמכונית, מטיילת בסמטאות המוצלות שבין
הבתים, רואה ילדים משחקים וגורי כלבים שאיבדו את אמם. בין
הבתים היא נתקלת בחדר דומה מאד לחדר שלה ושל אורי רק שזה צבוע
בשחור וריח של טחב עומד באוויר. אווירה של מחנק. היא יוצאת
מהחדר, מתנשמת, נשענת על הקיר הכתום ונהנית מהאוויר הזורם מן
המרחב. כעת פוסעת לאיטה לעבר המכונית, נכנסת ומתניעה אך
המכונית משום מה נוסעת לאחור. לוחצת בחוזקה על דוושת הבלם אך
דבר אינו עוצר את ההידרדרות. היא מידרדרת  אחורנית במדרון
העשוי פסיפס של אבנים קטנות, בדהירתה מטה  דורסת גופות מתות של
כלבים וחתולים, כלבים וחתולים, כלבים וחתולים. ברווז אחד,
מחוסר נוצות ניצל, הוא חי. היא מוותרת, לא מנסה לבלום יותר,
עוצמת את עיניה, מחכה לסוף, אינה עושה דבר. ואז בלי שום סיבה
המכונית נעצרת באור אדום, המנוע מת. פוקחת את עיניה, ורואה
במראה הקטנה אופנוע המתקדם אליה במהירות, עוצר בחריקה ליד דלת
הנהג. האופנוע ובעליו מאובקים כל כך וקשה להבחין כי פעם
האופנוע היה כחול עם ידיות מוכספות ושני אגזוזים שעושים המון
רעש, היא שומעת. נהג האופנוע מסיר את הקסדה באצבעותיו הדקות
והמיובלות, פניו שחומות ורזות, שיערו שחור ומתולתל וחיוך.
החיוך של ליאור, עכשיו היא רואה.

אולי מליון פעם היא נסעה בכביש הזה אך עכשיו הכביש שחור וריק
וכך גם המסעדה התאילנדית שבמרכז הקניות הקטן שפתחו בבית השיטה.
למרות שנסעה כאן אולי מליון פעם עכשיו היא ניסתה להיזכר מתי
היתה הפעם האחרונה. המיליון פעם מתייחסים לתקופה שלפני, לפני
הכל. אולי במסיבת סיום י"ב באסם הישן של חפציבה כשהייתה שתויה
מדי בכדי לנהוג?  אבל אולי ליאור הוא זה שנהג? טוב, אז אולי
היא לא נהגה פה מיליון פעם ואולי אפילו לא אלפי פעמים, זה רק
שהכביש הזה כל כך מוכר לה כאילו התחבר לכל הנימים והורידים
הקטנים שנמצאים לה בגוף. סתם כביש, אבל לא בשבילה. הרבה זמן
שלא היתה פה, בעמק, כלומר היא כן היתה כאן, אבל הרבה זמן שלא
היתה פה לבד, רק היא והכביש, נוסעת להביא אוכל תאילנדי שמוצאו
מפוקפק. היא באה מהבית של ההורים שם אין איש, הם יגיעו רק מחר,
יחזרו מטיול גיל הזהב לטורקיה ואמא שלה תגיד לה שהיא חייבת
לנסוע כי יש כל כך הרבה מה לראות ואבא שלה יקטר על הקבוצה ועל
הנשים המטומטמות שכל מה שיש להם בראש זה שופינג. היא מצאה את
הפתק בתיבת הדואר- מסעדת יקינטון, שם לא צפוי למסעדה תאילנדית.
לעפולה לא רצתה לנסוע, רק אתמול התפוצצו שם כמה אנשים, אוכל
ופיגועים לא נראו לה השילוב המתאים לערב זה. אז  היא נסעה לה,
בכביש שחור וריק שמצדו האחד פרושים שדות מצהיבים של תירס
ושעורה, התחומים בגלבוע הירוק, ומצדו השני הכלא השמור ביותר
במדינה, על קירות הבטון המכוערים שלו , הצבועים בצבעים עליזים
כאילו מחפים בצבעים עזים על הסכנה הטמונה ביניהם.  בין השדות
הירוקים ראתה כי צמח שלט חדש וירוק : " לעמאן, גשר שיח'-חוסיין
- 20 קמ"ש"  וחשבה שאולי באמת הזמנים השתנו, אחרי הכל עשרים
קילומטרים וקצת מזרחה והיא כבר בממלכה הירדנית, הסלע האדום
ופטרה העתיקה. זה לקח בערך דקה לוותר על הרעיון כולו, הרי היא
לא יכולה באמת לברוח, זה לא הזמן המתאים וזה גם קצת מסוכן.
אחרי הכל  החלום הזה שהביא אותה לכאן, שלא נותן לה מנוחה כבר
חודש וקצת, שהחזיר אותה הביתה, לעמק, דורש פתרון. היא לא יכולה
לעזוב, עוד לא.

כשהתעוררה בלילה הראשון שטופת זיעה, לפני שהתרגלה למראה החיות
הדרוסות והופעותיו ההזויות של ליאור, בלילה ההוא התעוררה ולא
היתה בטוחה שחלמה.  חדר השינה בו התעוררה היה  שחור אבל רק
בגלל שהשעה היתה ארבע לפנות בוקר והיה קצת חשוך ומלבד זאת היא
עצמה צבעה ממש באותו הבוקר את הקירות המחוספסים בצבע ורוד כהה,
כמעט בורדו. האמת שהתכוונה בכלל לצבע אחר, מין שילוב של סגול
וורוד, אבל המוכר בחנות אמר לה שזה בדיוק מה שהיא מחפשת, אז
היא קנתה. לבנדר, זה הצבע שרצתה, כמו שראתה במגזין לעיצוב הבית
עליו עשתה מנוי כמה חודשים קודם, כאילו הבית המעוצב יצליח
לחפות על הבלגן שבחייה. הקירות הצבועים בבורדו עמדו בניגוד
מוחלט לחלונות הצבועים כתום- ירושה מהדיירים הקודמים והחדר
נראה עוד יותר קטן ממה שהיה.  פתאום חשבה שאולי הצבע הוא זה
שהרעיל לה את החלומות אבל בבוקר אורי אמר לה שלולא היתה גונבת
לו את השמיכה בלילה הוא דווקא יכול היה לישון מצוין. היא לא
צחקה למשמע הקיטורים האלה מהאיש שסוחב בעקביות לילה אחר לילה
את החלק שלה בשמיכה ולפעמים  אפילו מגלגל אותה באלגנטיות לרצפה
ומשתלט על המיטה באלכסון. היא לא צחקה אלא הלכה וקנתה לה שמיכת
פוך משלה, בעיה אחת נפתרה לה בעלות של שלוש מאות שקלים.

היא המשיכה לנסוע, כמה לאט כבר אפשר לנסוע שלושה קילומטרים?
היא דווקא נוסעת מהר בד"כ, היא מחשיבה עצמה נהגת טובה, מפטירה
קללות עסיסיות לנהגות וזקנים בכביש כשהיא עוקפת אותם במהירות
מופרזת שולטת בהגה במיומנות שמפתיעה לפעמים גם אותה. אורי נוהג
גרוע, כך היא חושבת, אבל לא אומרת כלום, פשוט מציעה לנהוג
במקומו, ולו אף פעם לא אכפת, הוא אוהב שהיא אוחזת במושכות,
נותן לה לסחוב את המשאות הכבדים על גבה, לא, הוא לא ג'נטלמן.
היא החנתה את המכונית במגרש החניה הסמוך, צריך גם למלא דלק,
חשבה. המסעדה התאילנדית כמו שאר החנויות במרכז הקטן היתה ריקה.
"הזמנתי בטלפון"  אמרה למלצרית המשועממת, עברה כבר שעה אבל
האוכל עוד לא מוכן. היא מתיישבת על כיסא גבוה, על הדלפק מוצאת
עיתון מהיום, היא תצטרך להמתין עוד עשרים דקות כך המלצרית
אמרה. היא מדפדפת במהירות בכותרות, כרגיל, אין חדש. בעמוד
הצבעוני כותרת מרעישה " גבר לשעבר התחתן עם אישה לשעבר"
סנסציה, והיא חושבת שלקיים זוגיות בריאה עם סתם גבר ואישה
רגילים זה קשה מספיק, אז בשביל מה להערים קשיים? הרדיו והשמן
המבעבע במטבח מפרים את השקט. החזאי הודיע על סופה מתקרבת.
מסתכלת מבעד החלון ולא רואה שום סימן לגשם, "כמו תמיד החזאי
טועה" חושבת לעצמה "מה חדש?"

עשרים דקות פלוס חצי שעה עוברת ולבסוף האוכל נארז בקופסאות
הקרטון הלבנות, זוג מקלות מעץ ופחות מדי רוטב חמוץ מתוק. רוח
חזקה נושבת בחוץ ולא הרחק מן המכונית עץ נפל ונשבר. שוב על
הכביש המכונית מטלטלת מצד לצד, היא אוחזת חזק יותר בהגה. פתאום
מבחינה בטיפות גדולות של גשם נוחתות על השמשה הקדמית, גדולות
ורטובות, טיפות של גשם ראשון ומלוכלך, מכות בפח ובזכוכית
בחוזקה. רק עוד שלושה קילומטרים עד הבית שבו גדלה, הגשם ניתך
בזעף והיא רק חושבת על הבית שלה, אותו עזבה הבוקר עם שתי
מזוודות וחתול שמן ונרגן אחד.

אורי אמר לה שהוא לא רוצה תינוק. זה לא שהוא לא רוצה תינוק
בכלל, הוא הסביר, הוא רוצה אבל לא עכשיו. בעצם, הוא לא יכול
להבטיח מתי הוא כן ירצה והיא הרי מכירה אותו מספיק כדי לדעת
שחיתולים והוא לא הולכים ביחד. הרי הם עדיין ילדים בעצמם, ניסה
לשכנע, יש עוד המון דברים שצריך לעשות לפני. כמו מה? הקשתה, זה
לא שאנחנו מתכוונים לנסוע למזרח, אפילו לגולן בשבת אנחנו
מתעצלים לנסוע. "זה לא שהשליתי אותך" הוא אמר "כבר כשהתחתנו
אמרתי לך שאני מסכים להתחתן בתנאי שאנחנו לא חושבים על ילדים
בינתיים." נכון, הוא אמר, אבל כבר עברו  חמש שנים מאז החתונה
המאולצת ההיא, כשחלמה חלום על תחרה לבנה ושושנים צהובות. אחר
כך היא בכתה, שוב, בכי עייף ומיואש והוא שלא יכול לסבול את
הדמעות הצורבות שלה הביא לה חתול במקום. אבל לא חתלתול קטן
וצמרירי, כזה שבא רק לחבק וללטף ולאהוב. לא, זה היה חתול גדול,
שמן וזעוף שחבר מהעבודה של אורי רצה להיפטר ממנו כי אשתו כבר
היתה בהריון, ואומרים שחתולים מסוכנים לנשים הרות, ובכלל הוא
כבר לא החתלתול החמוד שהבאנו לפני שנה. "רצית מישהו לטפל בו?"
אורי התריס "אז ע כ ש י ו יש לך" והיא לקחה את החתול שנהם וירק
והביט אליה בעיניים רושפות, ומזגה לו מעט חלב חמוץ בצלוחית על
השיש.

על הכביש, היא נסעה מהר מספיק בכדי לשים לב מאוחר מדי לדמות
הכהה שחצתה את הכביש במהירות. ליד כלא שטה אחד מהעצירים
המסוכנים ביותר הצליח לברוח. בעזרת מסורית פשוטה ניסר את החלון
וקפץ לו לדרכו. אבל כל זה פורסם מאוחר יותר בעיתונים ואפילו
היתה כתבה גדולה בטלוויזיה, נכון לעכשיו יעל לא היתה מוכנה
לזה. היא ניסתה ללחוץ חזק יותר על הבלמים אבל נראה כי הכביש
רטוב מדי והמכונית מחליקה. היא הסיטה את ההגה בחדות שמאלה,
מנסה להימלט מפגיעה בדמות, פנסי המכונית שבאו מולה נבלעו בשאון
ההתרסקות. היא שמעה את הרעש המחליא של עצמות מתפצפצות וחשה את
הפח הקר נצמד לצלעותיה. זה היה אז כשהכל הפך כחול. המכונית
התרסקה אל תוך התעלה בצד הדרך כשגשם מלוכלך ממשיך לטפטף על הגג
ההרוס.

השמים כחולים, הכביש כחלחל והשדות צבועים בתכלת ירקרק. הכל הפך
כחול כשזחלה מן המכונית ההרוסה אל התעלה הבוצית ומשם לכביש.
פעם נוספת על הכביש הריק לבד. לתפוס טרמפ נראה לה אפשרות
הגיונית וסבירה, היא הרי לא רחוקה מהבית, אבל מלבד זמזום רחוק
שדימתה לעצמה לשמוע שום רכב לא נראה על הכביש. היא התיישבה על
השוליים המבוצבצים, כבר לא ירד גשם והכל היה בהיר, כל כך בהיר,
בכחול. עייפה, שפתיה יבשות, בחנה את עצמה והתפלאה שלא נפגעה
כלל, רק חבורה סגלגלה על הירך, זה הכל. הניחה יד על מצחה, מצלה
על עיניה מהאור החזק, מרחוק  מבחינה במכונית מתקרבת. רגע עובר
והמכונית עוצרת לידה בחריקת בלמים. "מה את עושה כאן" שואלת
אותה חנה, דודה שלה בעודה מדליקה סיגריה חדשה ומועכת את הקודמת
במאפרה המלאה באפר ובדלים, בידה השניה מורחת ליפסטיק אדום
ומסתכלת במראה. "היתה לי תאונה" היא אומרת ומרגישה צורך לבכות
לה, "את יכולה לקחת אותי הביתה?" הדודה צוחקת צחוק מוזר,
"מצטערת מותק, אני ממש בדרך ההפוכה, תמסרי ד"ש לכולם" חנה
מעבירה הילוך, לוחצת על דוושת הגז ונוסעת כשהיא משאירה אחריה
עשן כחלחל בריח סיגריות זולות.

חנוקה מעשן, החלה לצעוד. 'זה לא צריך לקחת יותר משעה" חשבה.
בעודה פוסעת על השוליים, עברה ליד גופה טרייה של חתול דרוס,
היא לא הביטה, משכה קווצת שיער, וחיפשה ציפור בשמים, מין אמונה
טפלה וטיפשית מבי"ס יסודי. עוד חתול, כלב, חתול, כלב, כלב,
השמש במרכז השמים, היא מזיעה והצחנה העולה מן הפגרים בלתי
נסבלת. פתאום היתה מוכנה להישבע שביוני האחרון היו אורי והיא
בלוויה של חנה, סרטן ריאות. 'מה פתאום את חושבת על דבר כזה'
נזפה בעצמה, מחשבות רעות מביאות למעשים רעים ולתוצאות גרועות,
היא יודעת. 'או.קיי ' היא פותחת במשא ומתן מול עצמה 'אז מה
לגבי הנהיגה?' חנה אף פעם לא נהגה, היא נכשלה בכל הטסטים למרות
שניסתה עד יומה האחרון... האחרון? אז היא מתה? הביטחון קצת
מתערער לה, גם המכונית של חנה, משהו אמריקאי נוסח שנות שבעים
כזה, מה הקשר? 'מוזר' היא חושבת 'מאד מוזר'.

הכביש מעלה אדים בשמש הקופחת, מין עיוות אופטי. טרטור מנוע
נשמע מאחוריה, היא מפנה את ראשה, האור החזק מצמצם את אישוניה
לכדי פס צר, כמו חתול.  חריקת גלגל, ומולה נעמד אופנוע מאובק
שלא רואים שפעם היה כחול עם ידיות כסופות. האופנוען חוסם את
דרכה. "יעלי, יעלי, מה קורה לך? את לא מזהה?" היא מרימה גבותיה
בפליאה. האופנוען הוריד את הקסדה החומה מבוץ ולכלוך וחייך "זה
אני, ליאור" הוא אמר  "כל כך מהר שכחת אותי?". עייפה ומיובשת
היא נופלת לזרועותיו הדקות והשחומות, הוא מחבק אותה, תלתליו
השחורים מלטפים את עורפה והיא מחבקת את גוו הרזה, מרגישה כל
עצם וצלע. "בואי" הוא לוקח את ידה "בואי נלך." היא עולה על
האופנוע, מעבירה יד על בטנה שפתאום התקשתה והתעגלה.

מאחורי ליאור על האופנוע, נופי העמק נפרשים במלוא תפארתם,
ומתחלפים במהירות מסחררת, הגלבוע, מעין חרוד, המחצבה. אך
בשנייה אחת ירוק העמק מתחלף בצהוב החולי של המדבר האוסטרלי.
"לאן ליאור?" לפתע לא מרגישה בטוחה בו. "הביתה יעלי, אל תגידי
ששכחת." מדבר, שממה צהוב וצהוב, אין כחול, יעל רצתה לכחול.
חניה לתדלוק קצר, גרגירי האבק חודרים לכל חרך ולכל פינה
בבגדים, בעור, בעיניים. ליאור חייך אליה, בחיוך שלו משהו
מרגיע, כאילו יכולה היתה להעביר לו את המשא הרובץ על כתפיה,
והוא יצחק כמו תמיד. 'אין רגע רציני איתו' חשבה. היא חיבקה את
מותניו בחוזקה אבל לא הרגישה הקלה 'אני מקווה שהוא כבר לא
כועס'. לקראת ערב, רוחות קרות  מנשבות, קולות של מדבר מחלחלים
לתוך עשן המדורה הסמיך. ליאור יושב מולה, מחייך כמו תמיד, אף
פעם לא כועס, אף פעם לא צועק, תמיד עם חיוך ואופטימיות מרגיזה.
היא שתתה מן הקפה התימני השחור שאת המתכון ליאור קיבל מהסבא
שלו, יחיאל הגדול, עם קצת הל כמו שהיא אוהבת. ליאור הביט בה,
היא מחזירה לו מבט "אז מה אנחנו עושים פה?" היא שואלת. "אותי
את שואלת? את הרי צריכה לדעת את התשובה" הוא אמר, משפד איזשהו
סוג אוסטרלי של ארנבת על מקל "זאת את שהבאת אותנו לכאן, אחרי
הכל." לוגמת עוד לגימה ארוכה מהקפה, ליאור מציע יין מקומי,
סירבה, היא לא שותה אלכוהול כבר שבוע. ליאור בוחן אותה מצדה
השני של המדורה, כבר לילה והמדבר כל כך ריק וקר, היא לא מצליחה
למצוא נחמה בעיניו השחורות. "אתה עדיין כועס?" שאלה והפסיקה
לנשום פתאום סתם כך, הוא לא הביט בה. "כבר לא" אמר והכניס את
השיפוד לאש, ריח נעים של בשר צלוי התפשט ביניהם. "לא הייתי
רוצה שתכעס" חזרה ואמרה, נשימתה שבה. "על מה אוכל לכעוס?" הוא
השיב ופתאום נשמע קצת פיוטי כמו בשירים שאהב להקריא לה תחת עץ
הפיקוס הגדול עם הפירות הדביקים בבית הספר. "שעזבתי, שנשארת,
שקרה מה שקרה ושהמשכתי לחיות, עם אורי, בלעדיך." ליאור צחק
"אולי אני צריך לכעוס" הוא נוגס נגיסה מהשיפוד, "אבל נראה שאת
טיפ טיפה מצטערת שלא נשארת איתי כאן, יכולנו לעשות הון מגידול
יענים את יודעת, פה באוסטרליה הכל אפשרי." הוא מביט בה עכשיו,
וממשיך "פשוט שהכל נראה חסר טעם כשעזבת עם הדגנרט. הוא לא יכול
היה לעשות אותך מאושרת, ידעתי כבר אז. אבל הייתי חייב לנסוע
קצת, להתאוורר. לא מצטער שנסעתי, קצת מצטער על דברים אחרים,
אבל היי יעלי, אני אוהב אותך, מספיק עם הפרצוף העצוב הזה."
ושוב הצחוק הזה שלו החם והצעיר. פתאום הפסיקה לנשום, שוב, סתם
ככה. ליאור ניגש אליה, ליטף את שערה, נישק את שפתיה והחיה אותה
שם במדבר האוסטרלי, שמים שחורים ללא נשמה, זרועות שחומות
מערסלות ומגוננות.

כאשר שבה נשימתה, שוב לא היתה שם.

כצפוי, הדבר הראשון ששמעה כשחזרה לה הנשמה ונדבקה חזרה לגוף,
היה ויכוח נושן בין ההורים שלה. "הכל בגללך" שמעה את אמא שלה
אומרת "השחצנות הזאת, נסיעה על הכביש במהירות  מופרזת, מעניין
ממי היא למדה את זה." ולמרות שלא ראתה את אבא שלה כבר דמיינה
איך הוא אט אט נהיה אדום מחימה וכבר חיכתה להצגה שתתחיל. הם
הפתיעו אותה. "כרמלה, את יודעת יפה שהסיכויים לא היו לטובתה עם
האידיוט הזה שחצה את הכביש, אני מבקש ממך תפסיקי לריב איתי, זה
לא הזמן" יעל חשבה שזו תגובה בוגרת מדי מצדו של אביה ונבהלה
עוד יותר כששמעה את אמא שלה אומרת ודמעות בקולה "נכון אברם אתה
צודק" ולא הוסיפה שום הערה מתחכמת או עוקצנית. זה כבר היה
מדאיג, משהו איום צריך היה לקרות כדי שהם יתנהגו בצורה כל כך
תרבותית האחד לשני. היא פקחה את עיניה, צריבה עזה מהאור החזק,
לפתע צל, מישהו מטפטף מים על שפתיה היבשות, היא כל כך צמאה.
"אברם תראה אני חושבת שהיא מתעוררת" יעל שומעת קול טפיפת
צעדים, עוד דמות רוכנת מעליה ואז באחת שתי הדמויות נפנות ממנה
ונעלמות משאירות אותה להתמודד עם האור הבלתי אפשרי.

"מה עם הילד?" היא שואלת כשהיא יושבת במיטה בבית החולים, מוצצת
מיץ תפוזים בקשית. "הרופאים הצליחו להציל אותו, היה לכם מזל
גדול," האחות אומרת ומסדרת לה את הכריות מאחורי הגב. ריח של
שתן מסביב, אנחות של אנשים שכואב להם. יעל מדמיינת את כל
הווירוסים שמסתובבים באוויר מאיימים לתקוף אותה ואת הילד שלה.
היא כבר רוצה לצאת מפה, היא אומרת להורים שלה. "אורי רצה לבוא"
אמא שלה אומרת "הוא יודע על הילד" יעל מבקשת לסגור לה את
הוילון שלא תראה את הבניין הלבן והמכוער שחוסם לה את הנוף
הירוק שמעברו השני של בית חולים "העמק". "זה לא הילד שלו" היא
אומרת בפסקנות "אני לא רוצה אותו פה." אמא שלה מביטה בה בפליאה
אבל גם קצת בגאווה, יעל חושבת. כשהם יוצאים מבית החולים, היא
מבקשת לעצור בבית הקברות הקטן של גדעונה, אבא שלה סוחב אותה
בכסא הגלגלים לחלקת הקבר המטופחת של ליאור , הדרך טרשית וכסא
הגלגלים נתקע, אבא שלה מרים אותה על הידיים ומושיב אותה על
המצבה של זקנה תימניה אחת שנפטרה לפני ארבעים שנה. עץ גדול מצל
על החלקה, היא זוכרת את הלוויה, איך כרו קבר ארוך וצר ושמו בה
את גופתו המקוררת שנסעה אלפי קילומטרים בכדי להיקבר באדמה הזו.
יעל מניחה אבן קטנה על המצבה, כועסת, איך פרחים יפהפיים
ניזונים מדמעות מלוחות של אנשים אבלים. היא שומעת את הצחוק של
ליאור, יודעת שהוא יודע, שהילד בעצם שלו וכל החלומות המורעלים
שלה מזדככים עם החלומות שחלם פעם עוד לפני שעף מצוק גבוה במדבר
אוסטרלי. אבל לפחות היא יודעת שליאור לא כועס, היא חשבה שאולי,
אבל הבינה שמעולם.

בדרך חזרה מבית הקברות היא נכנסת בפעם הראשונה זה שמונה שנים
לבית הוריו, ומצליחה להביט לאמא שלו ששערה השחור הלבין כולו,
בעיניים.