[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה רובין
/
קרשים

שני שוקולדים. אחד לבן, אחד שחור. ממולאים באגוז מצופה סוכר.
להסתכל עליהם שעות. לנתח את צורתם
המרובעת-משולשת-עגלגלה-אליפסית. ליצור סביבם מרחב מחיה.
להתפתל. לרצות. לא לרצות. זה המחשבות. איזה חולי. איזה טירוף.
דרדסים קטנים גונבים את השוקולדים מילדים טובים. ואני. רוצה.
אבל אסור. כי נהיה גדולים. כמו נהר בעת הגאות. נעלה על
גדותינו. תאוותנו תתגבר. לא נהיה מאוזנים. אבל רוצה. רוצה
נורא.
מפסיקה להסתכל. הלוואי והייתה שמש חזקה נכנסת דרך החלונות
וממיסה את השוקולדים. עיסה אפורה חומה. אבל גם אז החולי.
החולי היה גורם לי ללקק את משטח הנוזל המתוק. לא לוותר על
טעימות. כן רוצה. אסור. לא רוצה. רוצה. לוקחת את שני
השוקולדים. מרקם נפלא. חלק. כמו שני חלוקי נחל. אחד שחור. אחד
לבן. רק ליקוק אחד. לא, לא אבלע. אסור. להיות רזה. אשאר
ממוקדת. אני חייבת.
למה אין פה אף אחד שמונע ממני? אני לבדי במטבח. נחושה בדעתי
לנסות. רק לנסות את היופי של האכילה. כמו בספר בראשית, מוטיב
א.כ.ל, אדם וחווה והתפוח. פה הנחש הוא אני, הראש שלי, המחשבות.
משתלטות. מפתות. רק ביס אחד. אחד קטן. ליהנות. זהו לא עץ הדעת.
תירגעי. תנשמי עמוק. תבלעי. נחש, לא סתם קילל אותך אלוהים. אבל
האם יקלל את המחשבות שלי? שיזחלו על גחונות תמיד. לנצח. יאכלו
רק עפר? רק אז אוכל לרזות. דרך קללה.
זה התחיל מזמן. רק בגלל שאהבתי אותו והוא לא אהב את הגחון שלי.
הוא שנא את העגלגלות-אליפסיות שלי. רצה קרש. קרש חמוד עם שתי
בליטות. כמה שנאתי את הקרשים האלה. מסתובבים סביבי במעגלים.
ואני מרגישה הכי שונה. קשיים. קשה שלא לחשוב מה היה קורה אם גם
אני הייתי קרש.  הייתי יפה ונפלאה. הייתי פורחת. הייתי משיגה
אותו. הוא היה שלי. רק שלי. כי גם אני קרש וזה מה שהוא מחפש.
קרשים, ערמות לל"ג בעומר. לשכב עליהם במנוחה, לעשות אתם אהבה.
זה מה שהוא רצה.
ואני, אני בול עץ. בול עץ, מעמד נמוך מקרש. כי קרש- עבדו עליו,
חתכו אותו, עצבו אותו. בול עץ הוא סתם בול עץ.
כמה הייתי רודפת אחריו. משכתי את תשומת לבו בעזרת העגלגלות אבל
הוא לא רצה בתשומת הלב הזו. הוא אמר, רק אם תשתני, אם תרדי
חמישים קילו אני לוקח אותך לסרט וארוחת ערב. ליקקתי את
האצבעות. איזו משימה. מבצע. רק כדי שייקח אותי, לא משנה לאן,
אפילו סתם לטיול סביב דיזינגוף סנטר. וכך זה התחיל. המחלה שלי.
השיגעון. לא לאכול בשבילו. להיות קרש.  

תהליך פשוט. אוכלת אבל בכאילו. ליד אנשים. נוגסת בראוותנות
בחתיכת לחם עם גבינה. יאמי, יאמי, הכל כרגיל. בוצעת חתיכת
שניצל, שאף אחד לא יגיד שהילדה לא אוכלת ומשהו בטח לא בסדר.
אולי אונס, אולי הריון, אולי סמים. לא רוצה שיגידו. רוצה לצייר
תמונה של נורמליות. מסיימת לאכול. מנגבת טוב טוב את הפה. חשוב
העיתוי, אם עושים את זה אחרי עשר דקות זה כבר לא יעיל, השומנים
מתחילים להיספג. אני רצה אל השירותים. בא לי פיפי. תירוצים.
כמו מתפללת. על הברכיים, ראש מורם, שתי אצבעות מתחלקות לתוך
הפה. עלייה. השניצל, פרוסת הלחם עם הגבינה. מתחלקים החוצה.
גושים. גושים של שומן נשלפים ממני בכוח. איזו הרגשת הקלה כשזה
נגמר ודמעות המאמץ שצבעו את העיניים באדום, מדמיעות אותן עד
כדי נוזלים. מתייבשות. אני שוטפת ידיים, שלא יהיה ריח חמוץ.
חוזרת לנורמליות.
בינתיים פוקחת עליו עיניים. רק שלא תבוא מישהי ותיקח אותו.
שודדת קרש. שלא תעיזי לגנוב לי אותו, הוא הבטיח שייקח אותי
לסרט אם אהיה חולה, סליחה, רזה. לכי קרש, לכי. משקרת לכולם.
אומרת שהוא שלי. הוא יודע שאני לוחשת עליו סודות. מתעצבן. הוא
חוזר בו מההבטחה. אבל אני, כבר בתוך הסיפור. לא יכולה להשתחרר.
כבר לא מעניין אותי שהוא לא רוצה בי. זו לא המטרה עכשיו. אני
בתוך המשחק והמטרה היא לנצח. ההליכות לשירותים נעשות דחופות,
משהו רגיל אבל בא בתקיפות. אני מכה עצמי בבטן פעם אחר פעם.
מרגישה את הכאב החד. הקיבה הנקרעת. אני לא מהססת. כבר אין בזה
הרבה מחשבה. שגרה. בוקר. ארוחה. הקאה. צהרים. ארוחה. הקאה.
ערב. ארוחה. הקאה. והקאות קטנות צרופות לאורך היום, שעות
משתנות.

זה נמשך שנים. אנשים אומרים שאין לי ברק בעיניים. משהו השתנה
בה. הם בוחשים בי. משהו בי נהיה קטן יותר. אני נהיית קרש לאט
לאט.  פתאום אני שומעת שמות. אומרים בולמיה. למי קראת בולמיה?
לך תחלום עליה. מי זו האישה הגדולה הזו שאתה מכנה אותי בשמה?
טיפש, אל תסיק מסקנות. אני בכלל לא יודעת מה זה בולמיה. איזו
הכחשה. הכחשה. גדולה. גדולה. גדולה. עגלגלה. אני לא מספרת לאף
אחד בהתחלה. ככל שהזמן עובר אנשים יודעים לבד. הם לא אומרים את
זה, רק מסתכלים עליי ברחמים. היא חולה. אומרות עיניהם. תסתלקו
ממני. אני רוצה לצעוק. לנשוך. לנשוף כמו דרקון אש. תלכו ממני
אנשים. תלכו קרשים. נחשים. תסתלקו עכשיו. תעזבו אותי לנפשי.

אני קוראת הרבה ספרים על רזון. איך להיות רזה יותר בלי מאמץ,
רוב הספרים מתחילים כך. אני לומדת את הנושא, חוקרת, רושמת,
כותבת שורות על גבי שורות של רזון ביומני. מתעסקת רק בזה.
שוכחת מהכל. וחישובים. חישובים מתמטיים. ממתי אני גאון מתמטי?
תפוח אחד שווה חמישים קלוריות, פרוסת לחם לבן שווה שמונים, לא
כולל ממרח או פרוסת גבינה צהובה. ותלוי איזה אחוז שומן יש
בגבינה. הוציאו לשוק אחת מופחתת. אני מעודכנת. הגורו של עצמי
בענייני אוכל. אני יודעת כל פרט בתזה התזונתית. יש תיאוריה
שאומרת לאכול רק לחם. אבל לחם קשה להקיא, הוא נתקע בגרון
וחונק. בחורף כדאי מרקים, הם נוזליים, לכן פשוט לפלוט אותם.
שבע שנים כאלה עוברות. ההוא שבגללו הכל התחיל כבר מזמן נעלם
מהתמונה. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה חבוק עם קרש קטן.
רק שתי בליטות לו באמצע הגוף. והוא נגע בבליטות האלה בלילה.
והיה מאושר כי יכל לחפון אותן בתוך ידיו ולעשות עמן אהבה. איתי
הוא לא יכול. אני עדיין עגלגלה. הבליטות שלי לא נכנסות לו בכף
היד. אין הטעמה. אני רואה אותו לפעמים והלב פוסח על פעימה
חולה.
שבע שנים של מחלה. אני עדיין לא מעיזה לקרוא לזה מחלה. זהו מצב
נתון, הרגל שאינו מגונה בעיני. רק מהלך חיים שבחרתי לקחת. עוד
מהלך במשחק שלי. אני רוצה להיות קרש. ולא יעזור בית דין.
פתאום מהלך החיים משתנה. ההקאות הופכות שוליות. פתאום אני מגלה
את הצום. שלושה ימים של פורים, ימים שמחים ואני צמה. צמה לא
בגלל מרדכי היהודי ואסתר, צמה בגלל שזו שיטה חדשה ונחמדה.
מה זה הצום? אני נמנעת בלי עזרה. לא נכנסת למטבח. כואבת הבטן,
אני מסבירה. אל תדאגו, זה בטח יעבור עוד מעט. שלושה ימים ללא
אכילה. עוד מעט זה יעבור. רוצה לצעוק כמה אני חזקה. מצליחה
להימנע. לא שוקולדים, לא שחור, לא לבן. לא לחם, לא גבינה, לא
שניצל, לא תפוחים. כלום. נמנעת טוטאלית.

שלושה ימים חופש. חוזרים לשגרה. אני מגיעה לבית הספר. אז
תלמידה בשמינית. חיוורת, צהובה. עיניים ללא אישונים. סחרחורת.
הגרון יבש כי לא היה מה להקיא.  מדברת עם כולם כמו תמיד. עד
שסופי מגיעה. החברה הכי טובה. היא מכירה. היא יודעת. משהו שגוי
בי. היא אומרת, את בסדר? את בטוחה? ואני בוכה. מתחילה לבכות.
הכל יוצא בי, לא בהקאה. פתאום העיניים נדלקות. המון זמן שלא
בכיתי. הן היו יבשות ומרירות. מה קרה? מה קרה? מה קרה? סופי
מנסה לדובב אותי. מנסה ומנסה. אנחנו יושבות על הטריבונה במרכז
בית הספר. לבד, באמצע שיעור אליו לא הלכנו. מתמטיקה. מי צריך
מתמטיקה אחרי כל החישובים? כבר יש לי חמש יחידות בלי בעיות.
אני יודעת. קלוריות. הסתברויות. אם אוכל את זה אז יהיה ככה.
אנליזה. ניתוח המצב. היא שוב שואלת. מתחננת. מה קרה? ספרי לי.
אני רוצה לעזור לך.
זה שוב הוא? היא אומרת. זה הוא?
לא, לא. אני חוזרת על מילת השלילה. הפעם כנות. זו סופי. לה אני
לא יכולה לשקר. סופי שלי יקרה. תלתלי פז ועיניים חומות. אני לא
יכולה להסתיר מעיניה של סופי. היא קוראת בי כמו ספר פתוח. אבל
שואלת שאלות.
לא אכלתי שלושה ימים. אני אומרת בתוך הבכי. למה? השתגעת? זה לא
בריא. את תהיי חולה. את כבר חולה. סופי יודעת לעשות אנליזה ממש
כמוני. אני זועקת לשמיים. סופי, אני רוצה להיות קרש.
סודי נחשף. וידוי נעשה. אוזניים שמעו. היא לוקחת אותי ליועצת.
אני שבויה בה. אני רוצה עזרה. פתאום. אני רוצה שיעזרו לי. אני
מתוודה בפני היועצת. מספרת על קרשים ומדורות. על שוקולדים, על
ההתחלה ועל ההקאה.

יצרתי כדור שלג. הוא מתגלגל ומתגלגל ועתה הגיע לשבירה. טלפון
להורים. תבואו לשיחה. חשוב מאד. כן. תבואו. דיבורים עליי, אני
מהצד. נמחקת. הם מדברים על המצב. היא תהיה חולה. מסקנות. כדאי
למצוא מישהו לדבר אתו. מקצועי. אימא בוכה. איך לא ראינו את זה
קודם? אבא מובך. הוא לא יודע איך להתמודד עם מצבים כאלה. כבר
שנים שהוא לא יודע איך להתמודד איתי. אני רוצה שיעמדו איתי על
צוק ויזרקו אותי. אני אדומה בפנים. אני פוחדת מהגילוי שכבר
נעשה.
לא יודעת איך לקחת את זה. מחשבות רעות. נחשים. אתם הפיתוי, עץ
הדעת. מזה הכל התחיל. והקרשים ממשיכים להסתובב סביבי. אני
מדברת בגילוי לב. משהו בי השתנה. מישהו לקח וו מחודד בקצה
וסובב אותו בתוך הראש שלי. כדי לעשות סדר.
אני מביטה במראה בפעם הראשונה מזה שבע שנים. תיקון טעות. הבטתי
אבל ניתחתי. אנליזות. ניתחתי את הלחיים, את החזה, את הצוואר,
את הבטן, את הישבן, את הפופיק. ניתחתי והסקתי מסקנות.

עכשיו אני מביטה אחרת. אני רואה מישהי לא מוכרת. אני רואה
עגלגלות מהנה. אני כזו. אני יודעת. אני לא יכולה להשתנות. כך
ברא אותי אלוהים הרבה לפני עצי הדעת. אני הולכת בבריאות. לא
מקיאה יותר. גם ככה הגרון שלי קרוע, האוכל נשפך מהצדדים. המראה
מכילה אותי. היא מספיקה לגודל שלי. אני שומעת מישהו אומר
שהבבואה יפה. אני נחנקת בדמעות. כמה כיף להרוות צימאון בדמעות.

אני לא רוצה להיות קרש. קרשים הם רק עניין של זמן, הם נשרפים.
אני אומרת לעצמי. מדורות ל"ג בעומר מחכות להם. הם מתחברים על
ידי פטיש ומסמר. הופכים למשהו שהוא לא הם עצמם. כיסאות,
שולחנות. ארגזים. אני לא רוצה להיות חלק מארגז. אני לבד. אני
עצמי. אני לא קרש. אני יודעת עכשיו.
שבע השנים הרעות נגמרו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגובה לסלוגן
הקודם: כן,
בהחלט, את
מטומטמת.





כרוב ב' מקווה
שמי שכתב את
הסלוגן הקודם
יודע את זה


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/2/03 3:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה רובין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה