הוא ישב באפילת חדרו וחיכה לסוף. הוא לא ידע בוודאות איך או
מתי בדיוק, אבל הוא ידע שהסוף יגיע בקרוב. הכורסא המרופטת עליה
ישב הייתה מופנית לכיוון דלת הכניסה, הוא ניחש שמשם זה יבוא.
על הרצפה לידו הייתה ערמה גדולה של בדלי סיגריות שעושנו עד
הפילטר. במרכז הערימה ישבה מאפרה מלאה עד עומס. הוא איבד כל
עניין בסיגריות, העישון בדרך כלל הרגיע אותו במצבי לחץ, אבל
זה... זה כבר משהו אחר, וחוץ מזה נגמרה לו הקופסא האחרונה לפני
כשעה.
על הרצפה משמאלו שכב בקבוק וויסקי שאת רוב תכולתו כבר סיים,
השאר נספג בשטיח וריחו הכבד של האלכוהול אפף את החדר החשוך. על
אף כמות האלכוהול בדמו הוא היה ערני בצורה כמעט על טבעית. פניו
היו שמוטות על חזהו ושיערו השחור הארוך, שהיה לח מזיעה, נפל
וכיסה את עיניו. הן עדיין נראו בבירור מבעד לוילון השיער,
בוערות בלהט, מצפות לבלתי נודע בקוצר רוח.
הוא שלח יד ופתח כפתור נוסף בחולצתו השחורה כשרחש קל מכיוון
החלון מימין גרם לו להפנות את עיניו לכיוון. דממה, כנראה שום
דבר. עיניו נעצמו באיטיות, הוא לא היה עייף אך הזיכרונות תקפו
את תודעתו ללא רחם. הכל היה יכול להיות יותר טוב אילו ההחלטה
אליה הגיעה שבועיים קודם לכן הייתה שונה, שבועיים שהפכו להיות
התקופה הנוראית בחייו, כשהוא נירדף, ניצוד. נוראיות אף יותר
מהיומיים הגורליות לפני למעלה מעשור, כשהיה תקוע במפעל הדפוס
בו עבד עם אביו בצעירותו, יומיים בהם בפעם הראשונה התמודד עם
המוות.
כיצד יכל להיות עיוור כל כך, מדוע החליט דווקא כך שידע שיסתבך
בצרות?  בה...
הוא ניקה את ראשו משאלות טורדניות שהיו, בשלב זה, חסרות ערך.
הוא הגיע להחלטה וביצע אותה. הוא הודיע להם שהוא חזר... וזה
סיבך אותו עמוק בבוץ, כמובן.  אסור לו לשכוח את זה, פשוט גם
נמאס לו לברוח.  

קול נקישה קל גרם לשפתיו להתעקל בחיוך מריר. ידית דלת הכניסה
החלה להסתובב באיטיות. הסיבוב עצמו נמשך שניות ארוכות עד שנעצר
לבסוף, ולאחריו דממה. דקה מלאה עברה לפני שהדלת החלה להיפתח
באיטיות זהירה. היא לא חרקה שכן הוא התמיד בשימון צירי הדלתות
בדירתו מדי חודש. חריקות הצירים העלו בו זיכרונות לא רצויים
מאותה התמודדות שהייתה לו כנער עם הפחד, אלה היו יומיים מאוד
ארוכים... הוא שוב טיהר את ראשו מזיכרונות, הוא צריך לחיות את
הרגע ולנסות, אם יוכל, לשרוד את מה שעמד להתרחש.
על אף האפלה שכיסתה את המסדרון החיצוני, הדמות שעמדה בפתח
נראתה לעיניו בבירור. השהייה הממושכת בחשכה הרגילה את עיניו
לאפילת דירתו.   " ציפיתי לך..." אמר בקול צרוד.   הדמות רק
עמדה בפתח והביטה בו בעיניים בורקות.  תווי גוף נשיים הצטיירו
על רקע האפלה.  דירתו הייתה חשוכה יחסית למסדרון, ועל כן עלה
בידו לקלוט פרטים אלו לפני שהדמות בפתח הסתגלה לחשכה. יתרון
לטובתו.
המחשבה על כך שהם שלחו אישה שתעשה את העבודה ולא את החברה
הרגילים וה"מעודנים" יותר העלתה בו רגשות מעורבים של גאווה
ופחד באותו הזמן. היא כנראה ממש טובה במקצוע. הוא לא העריך
נכון עד כמה הרת גורל הייתה ההחלטה, ואת נחישותם. ובכן, לעזאזל
עם הכל- צריך לחיות את הרגע.  
"אל תעמדי סתם ככה בפתח, כנסי. אני יודע לשם מה באת." אמר
והרים את ידו בהזמנה. הדמות נשארה לעמוד בפתח מספר שניות
נוספות ללא תזוזה ואז הנהנה בראשה כמקבלת החלטה. היא נכנסה
וסגרה את הדלת בשקט אחריה. בכך טשטשה מעט את תוויה בעיניו שכן
האפלה שבה ועטפה את החדר.
היא הייתה שקטה מאוד בהתקרבה, וצעדיה היו איטיים ושקולים כאילו
ציפתה שיעשה משהו פתאומי. רק כשהייתה במרחק שני צעדים ממקום
מושבו שבו עיניו והתרגלו לחשכה.  היא נעמדה מולו והוא הורה
בידו לעבר כורסא שניצבה מול זו שלו, מזמין אותה לשבת.  
היא הביטה לסירוגין בו ובכורסא ועל פי שינוי הצלליות על פניה
הבין שהיא שוקלת אם הכין עבורה מלכודת כלשהי. לבסוף החליטה
שמותר לה לשבת, והיא התרווחה על הכורסא.
דממה מוחלטת שררה בחדר בעודם בוחנים אחד את השנייה בין הצללים.
דממה שהופרעה ע"י מכונית שעברה ברחוב, פנסיה מטילים אורות דרך
התריסים המוגפים קמעה. האור ריחף על פני קירות החדר, ולמשך
שנייה חשף את פניה וגופה של האורחת שלא הוזמנה, אך נצפתה מראש.
שנייה זו הספיקה לו לקלוט פרטים רבים אותם לא ראה בחשכה.
המכונית עברה, האור נעלם, והחשכה שבה ועטפה אותם.
"מעשנת?" שאל בקול רגוע, ושלח יד לעבר הקופסא הריקה ששכבה על
הרצפה ליד המאפרה וערמת הבדלים.  "לא" ענתה בקצרה, וקולה השלים
פרטים נוספים לקלסתר הפסיכולוגי שמוחו הכין באופן כמעט מיידי
כאשר דיבר עם אנשים. זה היה כישרון מולד שלו, לקלוט את טיבעם
של אנשים, באמצעות שפת גופם, תוך כדי שיחה. כישרון שלמד להסתמך
עליו ושהציל אותו במספר מיקרים בחייו, אולי גם עכשיו. לא, לא
סביר.
שערה היה אסוף בצמה אותה העבירה מעבר לכתפה כאשר התיישבה.
פניה לא הראו כל רגש, אך הוא הבחין בהתרגשות קלה, ואפילו בשמץ
של חוסר סבלנות. הוא הכיר את ההרגשה. השיכרון שמגיע לפני הקרב.
הוא כל כך הכיר את זה. האורחת שלו כנראה מאוד אהבה את העסק.
אולי קצת יותר מידי. הנה עוד קלף לטובתו, אבל אסור לו להסתמך
על קלפים קטנים כאלה אם הוא רוצה לצאת מהעסק הזה חי. עליו
לבדוק את הקלפים שלו בדקדוק למצוא את הגדולים ביותר, אלה שיתנו
לו את הסיכוי המירבי לשרוד. כמו שאביו היה אומר לו בזמנו '
החיים הם משחק פוקר. אתה פשוט צריך לדעת להשתמש במה שיש ' .
הוא לא היה יכול שלא לשם לב לאקדח ה'סוקום' עם משתיק הקול
שהיה מוסתר מתחת לבית שחייה הימני. מסקנה נוספת, היא שמאלית.
מעניין אם היא כשרונית באומנות כמו שהיא מוכשרת ברצח, אומרים
ששמאליים הם אומנים מלידה. מעניין מה התחום שלה. בטח היא
מנגנת, כנראה על פסנתר, עם אצבעות כאלה...  לעזאזל, שוב הוא
נסחף. עניו נמשכו מן האקדח אל גופה. גוף חטוב ואתלטי שניראה
היטב מבעד לבגדים הצמודים שלבשה. יהיה חבל להרוג אותה, חשב
לעצמו בקור.
"אתה יודע שאני פה כדי לסיים את חייך?" שאלה בשקט. קולה היה רך
וקטלני, ועם זאת נשי ומושך.  "כן " השיב בצרידות ומשך בכתפיו
בחוסר אכפתיות מעושה אך משכנעת. "את ממהרת או שיש לי זמן
למשאלה אחרונה?". הוא חייך למראה גבה מטופחת מטפסת במעלה מצחה
מעל עינה השמאלית בשאלה. "אם זה משהו שביכולתי לעשות אני לא
רואה שום סיבה למה לא." ענתה, והוא יכל ממש להרגיש בסקרנות
הקורנת ממנה. הוא גם ידע שאם הוא לא יספק את הסקרנות הזו היא
תחסל אותו ללא שהות נוספת.
"אני רוצה להתוודות" אמר בפשטות "תני לי שעה בה נהיה רק שני
בני אדם ונדבר. זה הכל."
שוב הדממה עמדה ביניהם למשך דקות ארוכות. הוא ראה כיצד עוברות
בראשה מחשבות רבות, ודמיין לעצמו את גלגלי השיניים של תאיה
האפורים פועלים. לבסוף הוא ראה את המתח בגופה משתחרר כשנשענה
לאחור בכורסא, וכאשר הרימה את מבטה אליו קלט בעיניה שמץ של
עניין. היו לה רגשות אחרי הכל, אולי יוכל להשתמש גם בזה.
"על מה בדיוק אתה רוצה לדבר? למרות שאיני רואה בכך כל טעם, יש
לך שעה נוספת לחיות."
"טוב, אז נתחיל בשמך?" אמר "אחרי הכל את כבר יודעת מי אני, זה
יהיה רק הוגן אם אדע את שמך." הוא יכל לראות אפילו בחשכה שחיוך
קטן עלה בזוית פיה. "זה משנה לך?" שאלה בנימה משועשעת, והוא
חשב על זה לרגע.
"סביר להניח שלא, אבל אני תמיד שמח להכיר בחורות יפות." ענה
והרגיש מעין סיפוק בכך ששוב הגבה עלתה בשאלה. "בוא נשאיר שמות
בצד לכרגע" אמרה לאחר מחשבה. הוא משך בכתפיו.
"אתה מאוד רגוע יחסית לאדם שיש לו פחות משעה לחיות" אמרה.
"בואי נגיד שבשנים האחרונות הבנתי שהמוות הוא בסך הכל שלב נוסף
בחיים... כולם מגיעים אליו" אמר, ולאחר שנייה הוסיף "בסופו של
דבר". היא הנידה את ראשה בהסכמה, ולרגע נראה שהיא שוקעת
במחשבות.
"סיגל" אמרה לבסוף  "זה שם שאני מאד אוהבת. תוכל להשתמש בו".
""סיגל זה טוב" הסכים. "קפה?".
"תודה, אני לא שותה קפה." אמרה והוא הבחין בחשד קל בקולה. הוא
הרים את ידיו בהכנעה, וחזר להישען בנוחיות. היא הביטה בו
בהרהור. השקט הלם באוזניו אך הוא חיכה שהיא תעשה את הצעד הבא.
"אני רק רוצה להבהיר לך שאם תנסה לעשות משהו טיפשי, העסקה שלנו
מבוטלת... ואני אבטל אותך. אני מקווה שיש בינינו את ההבנה
הזאת."
הוא לקח נשימה עמוקה ושחרר אותה בדרמתיות כשהוא מהנהן בהסכמה.
"אוקי" אמרה, והביטה בשעון היד שלה "נשארו לך חמישים ושש דקות,
בוא לא נבזבז את זמנך. דבר".
הפעם היה זה תורו להרים גבה. יום אחד הסקרנות שלה באמת תהרוג
אותה.
הוא פגש את מבטה "בת כמה את? אם יורשה לי לשאול ". "עשרים
ושבע, למה ?" שאלה.  "מתי בפעם הראשונה יצא לך לפגוש את המוות
? " הוא עצם את עיניו כמנסה להיזכר בדבר מה. כאשר פקח אותם
העייפות ניכרה על פניו בבירור רב. הוא הביט בה וראה שהיא
מהרהרת בשאלתו.
"אני הייתי בן שש-עשרה " הוא המשיך מבלי לחכות לתשובה, הוא לא
היה בטוח שיקבל אותה. "זה היה יום קייצי נעים, לא חם מידי..."
חיוך קל החל לעלות על שפתיו ועיניו נדדו אל מקומות וזמנים שהיו
ואינם עוד.
"באותם ימים אבי היה לוקח אותי למפעל הדפוס בו עבד, ואני הייתי
עוזר לו. העבודה הייתה קשה, אבל מהי עבודה קשה לנער שרוצה
שאביו יתגאה בו? ". עיניו חזרו להתמקד והוא הביט בבחורה
בעניין. פניה היו רציניות והיא הקשיבה. מה הוא עושה לעזאזל?
הוא מעולם לא סיפר על זה לאף אחד. הוא ביטל את המחשבה הזאת
במשיכת כתף. מה כבר יש לו להסתיר, אחרי הכל רק אחד יצא מכאן
חי.
"עזרתי לאבא שלי להעביר מטען של גלילים מהמחסן כשלפתע התקרה
חרקה מעלינו והכל החשיך." הוא השתתק. אפילו אחרי כל השנים
שעברו, עדיין קשה לו כשהוא חושב על זה. "כשהתעוררתי, מצאתי את
עצמי בבית החולים. אמרו לי שגג המחסן התמוטט עלי ושיש לי מזל
שאני בחיים. נדרשו להם יומיים למצוא אותנו, ולבסוף כשנמצאנו
גופי היה מרוסק והייתי בהכרה חלקית. כששאלתי מה קרה לאבא שלי
הם רק שתקו והורידו את מבטם לרצפה."
היא הביטה בו "אתה זוכר מה קרה לפני שמצאו אתכם ?".
הוא צמצם את עיניו בניסיון להיזכר בפרטים. "זה מאוד מעורפל"
אמר בקול צרוד, "כמו תמונות ישנות באלבום. אני זוכר כאב, הרבה
כאב. אני זוכר שניסיתי לזוז ולא הגשתי את הרגלים שלי. אני זוכר
שחיפשתי את אבא שלי ובסוף מצאתי את היד שלו. הוא היה קבור מתחת
לאחת הקורות שנפלו עם התקרה. עד היום אין לי מושג מה הסיבה
לכך.".
היא הביטה בו בהשתוממות. "מה הסיבה לכך שהוא נקבר מתחת לתקרה
?"
הוא גלגל את עיניו בחוסר סבלנות "לא, כמובן שלא. מה הסיבה
להתמוטטות." היא הנהנה באיטיות.
"במשך שלושה ימים נאבקתי על חיי, מחובר למכונות החייאה ומי
יודע מה עוד..." זעם חדר לקולו והוא חשק את שיניו.  " המוות בא
לבקר אותי מספר פעמים, שבוע לאחר שהשתחררתי סיפרו לי שהרופאים
כמעט איבדו אותי, ואז התחלתי להבין  את מלוא משמעות המקרה."
הפעם הדממה הייתה מכוונת, הוא רצה להוסיף פן דרמתי לסיפור, הוא
היה מרוצה מהבעת הציפייה שעל פניה.  הוא התכופף מעט קדימה על
הכורסא והניח את רגלו השמאלית על הימנית, באיטיות   דרמתית החל
להפשיל את שרוול מכנסו השמאלי. "תתקרבי" אמר בלחש "בואי תראי
מה המקרה הותיר על גופי...". היא היססה והביטה בו, חשד מחודש
בעיניה. "את לא תוכלי לראות כלום בחושך הזה משם.".
הוא ידע ברגע שהתקרבה, הוא ידע שהוא יכול לסיים הכול באותו
רגע, וידיו היו מוכנות, רק לתפוס אותה כך, ולסובב את הצוואר
העדין שלה ובכך לגמור את סיפור חייה במפרקת שבורה.  היא הביטה
מקרוב, חסרת זהירות ומגן, הסקרנות עושה את שלה אבל הנה עוד קלף
שהיה לו והוא לא ניצל.
"צלקות מרשימות" אמרה לבסוף ושבה למקומה, הוא חייך לעצמו על
המחמאה שקיבל מהרוצחת חסרת הזהירות.  "נו, אז לאיזה מסקנה הגעת
בסופו של דבר ?" שאלה, מוציאה אותו מזרם מחשבותיו. "מה?",
"אמרת שהבנת את מלוא המשמעות של המקרה שקרה לך... מה הבנת?"
שאלה בהתעניינות. הוא חייך בסיפוק "הבנתי שהמוות קפץ לביקור
באזור ובחר להתארח דווקא אצלי, אבל שרדתי.". התימהון שב אל
פניה והתחלף באכזבה "זהו? זאת ההארה שלך- אלוהים, ואני ציפ..."
"זה לא הכל" התפרץ לדבריה, היא השתתקה לרגע, שוכחת שהאקדח נמצא
אצלה. "אם קראת את התיק שלי כשקיבלת את המשימה הזאת לחסל אותי,
את בוודאי יודעת שבזמן שהתגייסתי, על אף כל הפגיעות הגופניות
שסבלתי מהן בעבר, מצאו אותי כשיר מספיק ושלחו אותי לסיירת".
היא לא ענתה, רק הנהנה בהסכמה- ילדה טובה, היא קראה את התיק
שלו. "עברתי את הגיבוש ואת האימונים בהצטיינות, ובמהלך השירות
עשיתי דברים שבזמנו נראו בלתי שפויים...".
"אני חייבת לדעת," אמרה ונשענה קדימה, "מה שכתוב עליך, הקטע של
הסתערות על מוצב של מחבלים לבד... הייתה לך משאלת מוות או
משהו?".  צחוקו מילא את החדר, זה היה צחוק לבבי. עבר זמן רב
מאז צחק לאחרונה.  " הם בטח רשמו גם שהייתי חמוש רק בסכין, איך
שאני מכיר אותם. הכל בשביל להכניס מוטיבציה בחניכים החדשים.".
"למען האמת אני חושבת שכתוב שהיית חמוש באקדח.", הוא צחקק שוב,
"סוף סוף הם אומרים משהו טוב. בכל מקרה עשיתי דברים הרבה יותר
נועזים מזה, הרפרטואר שלי עקוב מדם, סיפרו לך שרדפתי אחרי
חולייה עמוק ברחובות רמאללה כשהגיבוי רחוק מאחורי?  לא, זאת לא
הייתה   משאלת מוות אלא מבחן.".  "מבחן?" מופתעת.   "אני לא
אאמין לך אם תגידי לי שמעולם לא בחנת את היכולות שלך בשדה."
אמר בחיוך.  "תראה, אני יודעת שאני בחיים לא הייתי מסתערת על
מוצב של מחבלים ללא גיבוי ונשק מתאים." היא חשבה רגע נוסף
והחלה להניד את ראשה בשלילה "לא
אני חושבת שזה יותר טירוף. הוא משך בכתפיו בתגובה והמשיך
לחייך. "המטרה האמיתית מאחורי המבחן שלי הייתה להוכיח לעצמי
שאני יכול להיפגע, יכול למות." אמר ושתק מחכה לתגובתה. "אם שמת
לב," המשיך  "בתיק שלי לא מוזכרת אפילו פציעה אחת, לא משנה עד
כמה מטורפים היו הדברים שעשיתי, המוות כנראה שכח ממני ומצא
שחברים שלי טעימים יותר, זה מאוד פגע ברגשותיי". הוא שוב צחקק
והיא נעה בכורסתה באי נוחות.
"כשהשתחררתי בסוף, עטור שבחים וצל"שים" פניו היו רציניות כעת
כשדיבר "המדינה החליטה שהיא זקוקה ל... אנשים כמוני. הם חשבו
שאהיה הנשק המושלם שלהם." הפעם היה זה תורה לצחקק במרירות "כן,
את הסיפור הזה אני כבר מכירה טוב מידי... ",  "אולי" אמר
ועיניו נצצו בחום מוזר  "אבל את מה שאני גיליתי אני לא חושב
שדמיינת אי פעם.".
"תנסה אותי, הדמיון שלי יכול להפתיע אותך." האתגר מצא חן
בעיניה, אבל הוא ידע שמה שיש לו לספר יפתיע אותה מאוד.  "את
יודעת למה שלחו אותך לחסל אותי? ".  היא פלטה נחרת בוז "ברור,
זה הדבר הראשון שאומרים לך, חשבתי שאתה יודע את זה." היא נשענה
אחורה באלגנטיות מנצחת.
"אתה יודע יותר מידי, ומאחר וברחת אתה עלול למסור מידה לאויב.
אתה מהווה סכנה לביטחון המדינה." היא חייכה, אך החיוך נעלם
כשקלטה את הבעת פניו, הוא נראה מהורהר ועיניו היו מצומצמות,
זיכרונות רצו מול עיניו. "השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך היא
מי הוא האויב,"
"המידה שאני אחשוף בפניך יסכן גם אותך אם הם יגלו שאת יודעת."
הזהיר, הזהרה ריקה משום שהוא ידע שהשורש כבר תקוע עמוק
והסקרנות תעשה את שלה.
"תן לי להסתדר, אוקי. אתה זה שעומד למות, מה כבר יש לך
להפסיד?".
הוא נשען קדימה והביט סביבו, סורק את השטח לפני שהחזיר את מבטו
אליה. "מה אם אני אגיד לך שהאויב שאת מתכוונת אליו לא קיים
בכלל?". הפעם שתי הגבות שלה עלו במעלה מצחה, זה לא היה הכיוון
שהיא חשבה עליו.
"מה אם מה שאנחנו רואים בכל יום בחיינו, שומעים בחדשות, כל
מלחמה או שערורייה זו או אחרת.
מה אם הכל זה בעצם מלווה בתכנון מתוחכם של דרגים גבוהים יותר
?".
"למה אתה מתכוון ?"
זהו היא הייתה שלו, הוא ידע שברגעים אלה השעה שהיא נתנה לו
חלפה, השעה שלו לחיות. עכשיו מתחיל המבחן האמיתי.  "לפני כשנה
וחצי נשלחתי למשימה שלא הייתי אמור לחזור ממנה." עיניהם נפגשו
ומבטם ננעל אחד על השניה.
"המטרה הייתה לחדור לבסיס תת קרקעי סודי, באחת מארצות ערב,
הייתי אמור לחסל אישיות מפוקפקת.". הציניות נטפה מקולו, הוא
עצר והשתעל. "תסלחי לי רגע, אני אקח כוס מים, הגרון שלי יבש."
הוא קם באיטיות עייפה ופסע אל המטבח, כעבור דקה חזר וכוס מים
בידו.  "החדירה לבסיס עברה בקלות... " אמר והתיישב, הוא לגם
מהמים והניח את  הכוס ליד המאפרה המלאה.  
"הייתי שקט כמו הרוח, הגעתי מאוד קרוב למטרה כשהאזעקה הופעלה,
באותו רגע ידעתי שבגדו בי. אני לא השארתי עקבות, מעולם לא
עשיתי עבודה לא נקיה. ולכן החלטתי שאני עומד לסיים את המשימה
למרות הכל, להתחשבן אני תמיד יכול אחר כך, וכמובן שהייתי צריך
לצאת מזה חי.".
הוא שם לב שהיא מרוכזת בדבריו. "ידעתי באיזה חדר אמצא את
הקורבן, וקיוותי שיהיה לי מזל והיועץ הצבאי שלו יהיה איתו, זה
יהיה כמו להכות שתי ציפורים במכה אחת. אבל דבר לא הכין אותי
למה שמצאתי כשפתחתי את הדלת." דממה. "ההגיון שלי לא הסכים לקבל
את מה שראיתי, אבל למזלי הם היו מופתעים לראות ששרדתי כדי
להגיע כל כך רחוק, זה בהחלט הפתיע אותי." הוא עצר ולקח נשימה
עמוקה. "אני לא חושב שאת יודעת בשביל מי את באמת עובדת.".
הוא ידע שהיא לא מאמינה לו... עדיין, אבל הוא הבין שמצא את
הפרצה הנכונה.
אבא שלו תמיד אמר לו ש"לפעמים האמת מועילה יותר משקר כשאתה
משחק פוקר ילד... תזכור את זה." והוא זכר.  
"מה אתה מנסה להגיד לי ." הפעם החשדנות עלתה על פני השטח. "את
מכירה את הסרט "תיאוריית הקשר"? הסרט שבו מל גיבסון משכנע
עיתונאית שהממשלה מתכננת קנוניה גדולה ושהם רודפים אחריו בגלל
שהוא חשף אותם...? לא? כנראה שאת לא מכירה, ובכן, אני עליתי על
הקנוניה הזאת יקירתי.. והיא בקנה מידה גדול יותר מהדמיון.".
לפני שהיא הספיקה להגיב הוא המשיך, דבר לא יעצור אותו עכשיו,
הוא יטביע בה את הספק עמוק עד העצם.
"כשאני חומק מרודפיי בין הצללים, הגעתי אל החדר שהייתי צריך,
שמעתי קולות מרובים בחדר, ישיבה כלשהי כנראה. טוב חשבתי לעצמי,
יותר אבדות להם. כשמחשבה זו עדיין במוחי נכנסתי לחדר, יותר
נכון התפרצתי, מוכן לכל דבר חוץ מזה.".  הוא אהב את ההרגשה -
למתוח אותה ככה. נקמה קטנה על מה שהתכוונה לעשות לו.
"מה?" צעקה בכעס וקמה בזינוק מהכורסא, "אל תשחק איתי משחקים
לעזאזל, מה ראית? אל תבזבז את הזמן או שבשם אלוהים אני מחסלת
אותך על המקום!!!" האקדח היה מכוון אל מרכז מצחו לפני שסיימה
לדבר.
"האולם היה מאוד גדול, במרכזו היה שולחן ארוך ומסביבו...
המנהיגים, כולם!!!", הלהט בקולו גרם לה לקחת צעד לאחור "על מה
לעזאזל אתה מדבר ?" היא החלה לחשוש ממנו עכשיו, הוא ממש הריח
את הפחד שלה מקיף אותה, והוא אהב את זה.
"זה שנשלחתי לחסל היה שם... גם זה ששלח אותי לחסל היה שם, תארי
לעצמך את ההפתעה שעלתה על הפנים שלהם... ושל כל שאר נשיאי
האומות שישבו שם!".
צעד נוסף לאחור, הוא היה בשליטה. "תארי לעצמך יקירתי...",
"תפסיק לקרוא לי ככה!!" צרחה בזעם אך הוא המשיך "במשך עשרות
שנים כל מה שראינו היה בעצם מעין... בואי נקרא לזה משחק, משחק
מלוכלך של הממשלות ברחבי העולם, אם נפתח במלחמה במדינה זו או
אחרת הדולר יעלהירד... דברים כאלה.  כן, לכל מלחמה יש סיבות,
אבל לא הסיבות שלימדו אותנו בהיסטוריה...
את מבינה מה אני אומר לך ?" הוא שאג, והיא צעדה לאחור שוב כשגם
הוא התרומם מהכורסא.  "זה לא נכון " אמרה בחוסר אמון, קולה היה
חלש והוא בקושי שמע, אך הוא ידע מה היא אומרת. "לצערנו הרב
יקירתי זה בדיוק מה שזה. האמת העירומה, האנשים בשבילם את
עובדת, אותם אנשים בשבילם עבדתי אני... אנשים שפעלנו לצידם וכן
אנשים שפעלנו נגדם, כולם עובדים יחד, מי יודע כבר כמה שנים זה
נמשך, כמה מלחמות הם תכננו וכמה חיים הושמדו בעקבות ההחלטות
המלוכלכות שלהם." חיוך מרוצה עלה על פניו למראה תגובותיה של
הרוצחת.
"כמה חיים קופחו בשביל הרווח שלהם? כמה עוד יקופחו כדי שההכנסה
שלהם תגדל? הרעיון של שלום עולמי בהחלט נשמע לי. אבל זה... זה
כבר חולני, את לא חושבת יקיר...". הוא עצר את שטף דיבורו, משהו
פה לא היה בסדר, הספק והפחד נעלמו מפניה היפות של "סיגל"
והתחלפו בחיוך קר "כן יקירי" היא ירקה את המילים בבוז, "זה
חולני, אפילו סוטה מידי לטעמי..." שריקת הכדור נשמעה באוזניו
מלווה בכאב חד שפילח את ראשו. הוא הרגיש את רצפת החדר מתקרבת
אליו באיטיות, האפלה סביבו החלה להחשיך ולהעלם בשחור, הדבר
האחרון ששמע היה את קולה לוחש באוזנו בלחישה קטלנית... "אבל
ככה אנחנו אוהבים את זה !".