ויש רגעים שאני עוד מרימה את הטלפון ומתחילה לחייג אליך, בשביל
לשאול איך עבר עליך היום, ואיך אתה מרגיש, וסתם מה נשמע, ואז
אני נזכרת.. שאתה כבר מת.
מת. מילה קשה מידי. לכתוב אותה אפשר. להגיד- זה עדיין קשה.
ויש רגעים שאני מדברת עם סבתא וכמעט שואלת אותה מה איתך- כבר
מתחילה את המשפט, ועוצרת באמצע..
ויש רגעים שקורה לי משהו ואני ישר חושבת איך אני אספר לך,
ומתאכזבת כשנזכרת שאני בעצם לא..
ויש רגעים שאני שומעת אותך, את ההערות שלך ברקע, ופועלת לפיהן,
עדיין.
ויש רגעים- שהטלוויזיה בסלון, דלוקה, ואף אחד לא מסתכל כבר על
החדשות, ואני רוצה להעביר ערוץ, ועוצרת את האצבע על השלט- כי
בטח כבר תבוא לראות ותשאל למה העברתי ערוץ. ואז- עומדת מול
הטלוויזיה, עם שלט ביד, ואצבע עליו, ולא זזה. בוהה בטלוויזיה.
ובסוף, מניחה את השלט, ולא מעבירה ערוץ. בוהה בחדשות בלי חשק
ובלי עניין, העיקר לא להעביר.
ויש רגעים- שכשעורכים שולחן- באופן אוטומטי עורכים ל-12. אנחנו
5, הם חמישה, ואתם שניים. לתמיד.
ויש רגעים, שכולנו חושבים עליך- בדיוק באותו רגע ספציפי,
ויודעים את זה, ומסתכלים זה על זה, ולא מדברים. מחייכים חצי
חיוך, ונודדים לרגע..
ויש רגעים, שכשאני ישנה במיטה שלך, אני מריחה את הריח שלך-
למרות שהוא כבר לא שם- ממזמן..
ויש עוד הרבה רגעים, והם לא ייפסקו אף פעם.
וכל הזמן, אני רוצה עוד לחבק אותך, הכי חזק בעולם, ולנשק,
ולהריח את הקרקפת, וללטף את הראש, ולחייך, אליך. ושתחייך
בחזרה.
ואין רגעים, שאני לא מתגעגעת. |