ביום ההולדת שלושים שלי, החבר הדמיוני שלי התחיל לדבר איתי
שוב. זה היה בבוקר יום שישי של האחד בספטמבר. ישבתי בשירותים
וקראתי את הדף האחורי של עיתון העיר, שבדיוק הופיע עזרא מולי.
הוא הסתכל עלי והתחיל לצחוק ולמחוא כפיים בהתלהבות. הצחוק שלו,
הצחיק אותו עוד יותר וגרם לו להוציא קולות זעקה היסטריים
ולהצביע עלי תוך כדי. "מה יש?", שאלתי בעצבים, "אפשר לחשוב
שזאת הפעם הראשונה שאתה מסתכל עלי מחרבן". "השערות", הוא אמר
מתוך ענן הצחוק שלו, "השערות על הבולבול שלך". הסתכלתי על איבר
המין שלי שהיה שמוט לתוך האסלה, והתבוננתי בתלתלים הקטנים
שהקיפו אותו. "חוצפן", אמרתי לעזרא, "שלוש עשרה שנים לא ראית
אותי, ועכשיו אתה מעיז לצחוק עלי", הפנים שלי הרצינו והקול
נהיה תוקפני יותר. "אתה מגעיל אותי, אתה פשוט מגעיל אותי. וחוץ
מזה, איך נעלמת, תגיד? ככה קמים והולכים, בלי להודיע? ועוד
ברגעים הכי קשים שלי. חבר. חבר העזת לקרוא לעצמך. עם חברים
כאלה, מי צריך אויבים". עזרא הפסיק לצחוק והתחיל להשתעל בחוסר
נוחות. המשכתי לתקוף, "שלוש עשרה שנים הקשבתי לכל מילה שאמרת
לי. זוכר את האבטיחים שגנבתי במקשה של סנדרוב? רק אחד, אמרת
לי, מה אכפת לך, איזה חנון. היה לך קל להפעיל עלי מניפולציות.
אבל כשהבן שלו תפס אותי ודפק לי מכות, נעלמת". הוא השתתק לרגע,
והסתכל עלי במבט רציני. "סיימת?", הוא שאל. התנשפתי קצרה
והינהנתי לחיוב בראשי. "אני שמח", הוא אמר. "עכשיו תקשיב, יא
בכיין. היתה סיבה לזה שהלכתי. לא יכלתי לסבול את המצב יותר.
ההתבגרות שלך עיצבנה אותי. הסיגריות המפגרות שעישנת עם החברים
שלך על בית העץ, הפוסטרים של הבחורות הערומות, התחרויות של
הדלקת הנאדים, הדיבורים החרמניים שלכם על לילך מהכתה המקבילה.
פשוט מגעיל. והכי גרוע, האובססיה הזאת לשלמה ארצי, כמה פעמים
אפשר לשמוע את אותו השיר?". "זה לא אותו השיר", אמרתי. "זה
נשמע אותו הדבר", הוא צעק ונהיה אדום, "אותו הדבר. אתה מבין מה
זה?". הסתכלנו אחד על השני לדקה ארוכה. הגוף שלנו לא זז, רק
העיניים בחנו, והנשימה נהיתה רגועה יותר. ועוד לפני שהספקנו
להוציא מילה, התחלנו לצחוק. צחוק ענק, ממלא את חלל החדר
ומשחרר. אחר כך הוא טפח לי על השכם, וכיווץ מעט את כתפי
התפוסה. "חבר", הוא אמר, "חזרתי".
הימים שלאחר מכן היו מדהימים. עזרא ליווה אותי לכל מקום.
הרגשנו שיש לנו המון מה להשלים. סיפרתי לו על הפעם הראשונה
שהתגלחתי, על החירמון הראשון שלי עם לילך מהכתה המקבילה, על
פצצת הסרחון שפוצצנו במעבדה לכימיה ועל תחרות היריקות מהמרפסת
שמעל החדר של המנהל. הוא סיפר לי, שאחרי שהוא עזב אותי, הציבו
אותו בתור חבר דמיוני של איזה חנון אחד מראשון לציון, שכל היום
שיחק שחמט וראה סרטים מצויירים. הוא ממש סבל כל השנים האלו,
והרגיש שבכלל אין לו השפעה עליו. פעם אחת הוא שכנע אותו לגנוב
לאמא שלו כסף לארטיק מהארנק, והחנון תפס רגשות אשמה והלך
להתוודות, ואפילו נתן לעצמו עונש, בהתנדבות, לשטוף כלים שבוע
שלם. בסוף נמאס לו מהעבודה הזאת, והוא ביקש מהאגודה להיות חבר
של איזו ילדה, אבל אמרו לו שרק באלפיים ועשר יאפשרו את זה, כי
הם עדיין כבולים לחוזים הישנים, שלא צפו שהפמיניזם יצליח כל כך
מהר. בסוף נתנו לו להיות מדריך בקורס חברים דמיוניים, שדי
התאים לו, כי הוא היה נורא עצמאי. ועכשיו, הוא בחופשת סמסטר,
ופתאום נתקף בגעגועים אלי, והחליט לקפוץ לראות מה קורה איתי.
תיארתי לו מה עבר עלי בתקופה שהוא עזב, וכמה קשה זה היה להתחיל
להסתדר לבד. סיפרתי לו איך חשבתי עליו, כשנגעתי בשדיים המתוקים
של לילך והצטערתי שלא היה שם לחלוק איתי את ההתרגשות הבתולית
הזאת. עזרא הקשיב לי כל הזמן, והנהן עם הראש. אני חושב שהוא
אפילו התרגש קצת, כי היתה לו לחלוחית כזאת בעיניים. הוא אמר לי
שגם הוא נורא התגעגע כל התקופה הזאת, ושכמה פעמים, הוא ביקש
מהאגודה לקבל אינפורמציה, או להעביר לי איזה מסר קטן, אבל הם
התנגדו לזה, בגלל שמירת סודיות, וגם בגלל שהם מאד היו מודאגים
מהחנון ההוא, ופחדו שישאר לבד.
בשבת בערב, החום בתל אביב קצת ברח, ויצאנו לטייל ליד הים. ליד
הגשר החדש של רידינג, עזרא תפס לי ביד ואמר לי, "שמע עוז. אני
צריך לחזור בעוד יומיים. מתחיל הסמסטר השני, ויש לי מלא חומר
להכין. אולי תחשוב מה אתה רוצה לעשות בימים שנשארו". הרגשתי
מועקה קטנה כזאת, והלב שלי התחיל קצת לדפוק. "אהממ", גמגמתי,
"אני לא...". "תשמע", הוא אמר לי, "אתה לא חייב להחליט עכשיו,
קח לך את הזמן, בוא נמשיך את השבת כמו שתכננו". בערב התקשרתי
לבוס שלי, שתמיד הזיע מתחת לידיים, ואף אחד לא רצה לשבת לידו.
אמרתי לו שאני לוקח יומיים חופש, והוא אמר לי שיש לי מזל
שתפסתי אותו במצב רוח טוב, אז הוא מאשר לי באופן חד פעמי
יומיים חופשה בהתרעה כל כך קצרה.
בבוקר שלמחרת, ארזתי תיק קטן, עם קצת בגדים חמים, מברשת
שיניים וכמה דיסקים שהיו לי בחדר. קפצנו לסוכנות להשכרת רכב,
ולקחתי ג'יפ בצבע אדום, שעזרא נדלק עליו. בדרך זרקתי בתא המטען
כמה קופסאות שימורים, קרקרים סוכריות חמוצות, בקבוקי מים, קפה
וגזיה. היה מזג אויר מושלם, קר בצל וחם בשמש, אז פתחנו את גג
הברזנט ונסענו נגבה. עזרא היה ממש מאושר, הוא עמד על הכסא כל
הדרך וצרח, "יוהוהווווהוו, איייייהוווו" וגם
"יובידוביייוווווווווו". "איזה אויר, תענוג", הוא אמר, ועוות
את המילה תענוג במבטא פולני, "תהנוק, תהנוק".  כשהגענו למצפה
רמון, עזרא ביקש ממני לעצור את הג'יפ ליד המצוק. היו שם כמה
אנטנות צבאיות ישנות, שלא ממש עניינו אף אחד. הוא יצא בקפיצה,
ואמר לי בוא כבר חנון, בוא. רצנו לאנטות וטיפסנו עליהן
בהתרגשות. הרגשנו את האדרנלין זורם לנו בעורקים. כשהגענו
למעלה, עזרא נעמד בזהירות על שתי הרגליים, הרים את ידיו למעלה
ומתח חזק את גופו. הוא שם יד אחד מעל העיניים, להסתיר את השמש,
לקח נשימה ארוכה וצעק, "יבשה באופק. יבשה. יבשה באופק. באופק".
הוא היה פשוט מקסים. משוחרר, מאושר, חסר עכבות, יציב, כל כך
יציב. "קפטן", הוא צעק לעברי. "בוא מהר, קפטן עוז, בוא תראה,
יבשה באופק". הוא הגיש לי משקפת דמיונית בהתרגשות, הצביע מזרחה
ואמר, "בכוון הזה קפטן, אני חושב שזאת יבשת. תראה בעצמך".
הסתכלתי לכוון מזרח ודמיינתי לי שמכתש רמון היפהיפה הוא
האוקינוס, וההרים הנישאים מול המצוק ממול הם קו החוף. "כן,
מלח", אמרתי בטון סמכותי, "יש לך עיניים טובות, אם זאת לא
יבשה, אז אני לא קפטן עוז, והעין שלי לא מזכוכית, והשפם שלי לא
צהוב". "הוריי", הוא צווח, "הוריי. יחי הקפטן המוכשר שהביא
אותנו לחוף מבטחים. תצחצחו את השפמים, תשמנו את המפרקים, הגענו
לגן עדן. בוא קפטן, בוא נרד, אתה מצחין, שמורה לך זכות הרחצה
הראשונה". ירדנו מהתורן המאולתר, לכוון הג'יפ, הורדנו את
הבגדים ושטפנו את עצמנו בבקבוק מים מינרליים. אני חושב, שזה
היה הרגע הכי יפה בחיים שלי.
בערב ישנו בשטח והדלקתי לנו מדורה קטנה. צלינו עליה נקניקיות
מקופסא ואכלנו תירס מחומם בעזרת מכסים מקופלים. לעזרא היה קר,
אז הבאתי לנו שמיכת צמר שהיתה לי בתיק וכיסיתי אותנו. נצמדנו
אחד לשני ושילבנו ידיים בכח. אחר כך פרסתי לנו את שקי השינה,
והלכנו לישון מחובקים, כמו שהיינו עושים בגיל חמש. עזרא שאל
אותי מה עם ברוך הדובי, אז סיפרתי לו איך הייתי ישן איתו עד
הצבא כשהרגשתי לבד. כשהתגייסתי, אמא שלי נתנה אותו לאיזה דוס
בטלן אחד שהתרים בשביל איזה גן ילדים חרדי, כי לא היה לה כסף
בארנק. עזרא חיבק אותי ואמר שהוא בטוח שברוך מרגיש טוב, ושיש
גם ילדים חרדים נחמדים, ואולי בכלל נתנו אותו לאיזו ילדה, ויש
סיכוי שהיא תתייחס אליו יפה. אחר כך התחבקנו חזק והקשבנו לקול
הפצפוץ של האש, עד שנרדמנו. כשהתעוררתי בבוקר, עזרא כבר היה
בתוך הג'יפ. "קדימה, בוא ניסע", הוא נבח לעברי. יצאתי משק
השינה והתמתחתי. אחר כך השתנתי על שאריות הגחלים המעושנים
וארזתי את כל הציוד בצורה מסודרת.
טיילנו עם הג'יפ כל היום במדבר. עזרא ממש נהנה. הוא לא הפסיק
להתפעל מהכל. כשראינו איילה, עצרתי מיד את הג'יפ ורצנו לעברה
כמו ילד קטן שרואה צעצוע. כשאיזה נשר חג מעלינו פרסנו את
הידיים ורקדנו במעגלים אחד סביב השני. באחד הנחלים היבשים,
ראינו בחורה יפה, עם מכנסים קצרים והתחלנו לעשות תנועות מגונות
עם האגן ולגנוח בוולגריות. לקראת הערב הגענו לאחת הפסגות של הר
הנגב. המדבר נצבע בארגמן עמוק והקרירות של הרוח כבר התחילה
להשפיע על מצב הרוח. הסתכלתי על עזרא ואמרתי, "תשמע. אני ממש
גרוע בפרידות, ואני גם לא יודע מה להגיד לך שלא ישמע קיטש. אני
רק יכול לומר, שהיומיים האלו היו ממש חזקים בשבילי, ושאני לא
אשכח אותם בחיים". עזרא הרכין מעט את הראש ושתק. הוצאתי סיגר
עבה מהתיק והדלקתי לנו. "ששאלת אותי, מה אני רוצה לעשות
ביומיים שנותרו, החלטתי שיש דבר אחד, שבטח ישמח אותנו". הוצאתי
מהתיק ערמה של דיסקים של שלמה ארצי וחילקתי אותה בין שנינו.
חייכנו אחד לשני וצעקתי, "למקומות. היכון. רוץ". דהרנו כמה
מטרים והעפנו את הדיסקים רחוק, הכי רחוק שאפשר. הרוח החזקה
העיפה אותם עוד יותר רחוק וניתקה אותם מהקופסאות. עזרא הרים את
ידייו וצחק צחוק ענק ומתגלגל. "קפטן עוז, נמאס לי מהים, אני
פורש". הדמעות מילאו את עיני, ולא שמתי לב, שעזרא נעלם, באותה
הקלות שהוא הופיע.
למחרת בבוקר הגעתי לעבודה ולפני הקפה הראשון, הבוס שלי תפס
אותי במסדרון. "נו, עזיזה", הוא חייך לעברי עם פה מלא בשיניים
מוזנחות. "נחת, עזיזה? מוכן לטחון. אני הולך לקרוע אותך השבוע.
זה לא הזמן לבטלנות. אז תעבור למוד של יעילות, ותתחיל לתקתק
עבודה. טוב עזיזונת מתוקונת?". חשבתי שאני עומד להתפוצץ ולפני
שהוא הספיק להסתובב, תפסתי אותו בצווארון, עיוותתי את השפתיים
מעט, כמו פופאי ואמרתי לו, "קפטן. אתה מסריח. לא רק מסריח, אתה
גם מצחין. אז לפני שאתה מחלק לי הוראות, אני מציע שתתקלח. ואם
אין אף דביל שמוכן לסבן לך את הגב, אז תעשה מה שכולם עושים.
תמצא לך חבר דמיוני".