אני זוכרת כמה כעסתי עליו בהתחלה. היה בו את כל מה מה שהיה חסר
לי. כמה שנאתי אותו כשדאג להראות לי את זה בכל פעם מחדש. עם
הזמן שלמתי עם זה.
הוא המפה הלבנה, הצחה, הטהורה, הנהדרת ואני כתם שחור קטנטן
בקצה שלה שנותר ממיץ ענבים ישן שנשפך. כולם כל כך הצטערו על
הכתם המפה הנהדרת.
באותה המידה ששיבחו את המפה כך קיללו את הכתם. אך השלמנו אחד
את השנייה. המפה לא יכלה להיות כל כך טהורה בלי הכתם והכתם
לעולם לא היה זוכה לתשומת לב בלי המפה.
כך בכל אופן חשבתי. חשבתי שאנחנו הכי-הכי ביחד. החברים הכי
טובים, הכי נאמנים- מוכנים להקריב הכל אחד בשביל השנייה. חשבתי
על זה כל כך הרבה עד ש... התאהבתי במחשבה. וגם בו (ככה כדרך
אגב). הייתי כל כך שקועה במחשבה שלא ראיתי כלום מסביב.
המחשבה סימאה את עייני. מול עייני היה רק מסך של פנטזיות
ושיכנועים עצמיים.
יום אחד נפלתי מהר ההזיות והתנפצתי לאלפי רסיסים. היכתה בי
המחשבה, שפתאום מישהו הצליח להסיר את הכתם מהמפה ועכשיו היא
מושלמת אבל כבר אינה נראה כה צחה כמקודם. עכשיו הכתם הוא רק
זיכרון של מפה נהדרת.
מדי פעם הילד עוד שופך קצת מיץ ןהמפה שוב מוכתמת, שוב מתרפקת
על האורח הבלתי צפוי ולאחר זמן שוב מתאמצת להסיר אותו מעליה
באמצעות חומרי ניקוי מפלצתיים. הכתם חוזר להתכרבל בתוך עצמו
ומתגעגע לשלמות בה היה שרוי. שוב הוא שואל את עצמו מה עשה רע
שכך נדחה.

אולי יום אחד הוא יבין סוף סוף שהגיע הזמן לחפש מפה חדשה!!!