אנחנו נוסעים בכביש החדש. הוא מצביע עם היד על ההגה לעבר מסוק
שחור בשמיים. אני מהנהנת בהסכמה וממשיכה להביט בנוף החדש לי.
אנחנו בקצה הסיבוב כשלפתע הוא פולט אנחה קלה.
הדבר הכי מכעיס שיכול להיות זה כשאת מגיעה לים, לבושה בבגד הים
החדש שקנית לאחר היסוסים רבים ולפתע את רואה פרחה אחת שמנה
ומכוערת לובשת בדיוק את אותו בגד ים.
אנחנו ממשיכים לנסוע כשאנחנו ישובים בתוך קופסת הפח ששייכת
לצבא ההגנה לישראל ושותקים. שתיקה כזו של מתח, עד שמגיעים
למחלף ומוצאים לנכון לדבר על האישה באוטו ממול שחולמת ועל שדה
הראייה הנוראי.
קבוצה של נשים וילדות בלבן מדלגות להם על החוף כשלפתע אחת
מכריזה שזה המקום וכולן מתיישבות ופוצחות באכילה ודיבור קולני
שנשמע למרחקים.
סרטן אחד לבן רץ לכיוון המים  וילד עם דלי רץ אחריו.
כשהוא שר עם הרדיו הוא ממש חמוד את חושבת לעצמך ומחייכת בהנאה,
חושפת שורת שיניים לבנות וגומה בצד ימין.
עוד שבוע, שבוע בדיוק. אם רק הייתי יכולה לעצום את העיניים
ולפקוח אותן כשכל השבוע הזה מאחורי.
שלום? את שואלת בהיסוס. מלחמה הוא מתריס בך. בכי ואת עצובה כעס
ואת יפה.
דגל שחור הוא אומר בחשש ואת נאלצת להסכים. אבל שולחת חיוך, עוד
אחד כזה, עם תקווה. הוא מחייך חזרה ואומר שאת נחמדה. תודה את
עונה בחזרה.
את עדיין אוהבת את ההוא שלא מחזיר לך אהבה, מוצאת שקשה להתיר
את הקשר ולא משנה כמה זמן עבר.
סרט? הוא שואל. מה? חולמני את מחזירה. מחר הוא אומר ואת כרגיל,
מסכימה.
האולם חשוך ולך קר הוא מצמיד את שפתיו אל שפתיך ובסוף, כמו
תמיד, את שוב בוכה.