עוקבים אחרי הצל העמוק של עצמנו.
הולכים בעקבותיו, כי הוא הגדרתינו
שחור, אפל ודוהה באור
קווי מתאר שחורים מלאים בבבואה השחורה (שלנו!)

לפנינו, מאחורינו או מצדדינו, הוא תמיד יהיה שם,
כל עוד האור מראה לנו את הדרך.
אבל, כאשר האור נעלם, אנו מוצאים עצמנו
בעולם חשוך לגמרי. ללא צל עצמנו.
אנו מאבדים דרכינו, לא משום האפילה,
משום חוסר ההכרה של האופל, של הצל שלנו.

אנחנו שוקעים בבוץ ואנחנו הפוכים,
איך יודעים? אתם באור? בחושך?
ההכרה משתנית והתודעה מתחלפת.
אנחנו לא בבוץ ולא הפוכים. העולם שקוע והפוך,
המחשבה מתחלפת,
    הצל משתנה, הצל נשאר מקובע אלינו.
             אבל, אנו אלו שמשתנים.