חלק ראשון: בטרם אחליט

בחוץ רק הלילה ישנו. מאוחר כבר.
אני פוסע דומם על הכביש החם. הארוך, המתפתל.
חברי פוסע לצידי, צעדיו חרישיים אף הם. אנו פוסעים בלאט
לאיטנו, מותירים אחרינו שממה ושקט. מעלינו מנורות רחוב יגעות
מטילות עלינו את אורן הצהבהב המלאכותי, העכור, ואנו מטילים
צללים משועממים על המדרכה. לפנינו, שדות שחורים וחשוכים, ואנו
נתעה בהם עד נאבד. אזי נתיישב על גדר האבן, ונביט בבתי הכפר
הערבי. זה, ישן לו על המדרון, מעביר בי תחושה לא נעימה
בברכיי.
אפלת הלילה הזו מנחמת אותי, אולי אף מעודדת. חברי נרעד לרגע,
אך מוסיף לשבת דומם. מכשיר הרדיו ממשיך מצידו לפלוט קולות
זרים, שחברי ממשיך לזהות לפני. כל דבר ממשיך משהו אחר, ואני?
מה ממשיך אנוכי? ומה המשכי?
אני מצית סיגריה אחרונה.
בתנועה ממוכנה מראש אני שואף את העשן הצורב, החורך, החיוני,
פנימה אל הסימפונות המסועפים, ונושף אותו בנשימה מאומצת.
הרוח הלילית, כאילו מנשקת אותי, ובנשיקתה העדינה, הממיתה,
נסוכת הקרח, היא נושאת אותו מיד, והוא מסתלסל באוויר הצלול
וחיש נעלם. אני וסיף ונושף עשן חדש, והרוח ממשיכה ומשחקת עמי
במשחקה המוזר. השליו.
אני צופה בה מאושרת, ונתח קטנטן מאושרה נדבק גם בי, ורוחי
משתנת עלי. אני צוחק צחוק לא מודע, וחברי מסב ראשו אלי.

הלילה, כבכל הלילות, אלו שלפניו ואלו שאחריו, לא קורה, ונפש
חיה אינה לעין הלחה. בחוסר מעש אני מציץ בשעוני. זה מורה על
שעה ומחציתה אחרי חצות הליל. מבטי נעצר עתה על מרצפות המדרכה.
מרצפות הגן שטופות הטל המלכותי, הנוצץ.
נמלים שחורות מזדחלות על חספוס המרצפת בחוסר מעש. אם רכב משטרה
נמלי יעבור במקרה, הוא ודאי יעצור בעוון שוטטות. הן ודעות זאת,
אך אינן יראות. כמותי, גם הן אוהבות את הליל. את צינת בדידותו
המקפיאה, החודרת עמוק אל העצמות, מחדשת את המולת החיים שבתוכן,
ששככה בצער מזה שנים, יובלות.

אני מקנח את אפי בממחטה נקייה, מקים שלא ברצון קול שאון קטן,
המתגלגל כמו ילד על פני האבנים. למטה, לעמק, ללילה שבחוץ.
בדיוק כאשר אני מסיים את הסיגריה, חברי פונה אלי:
"נלך?" הוא שואל בשקט.
"נלך." אני לוחש.

חלק שני: נקניקיה חולה

בהולכי ברחוב, בתלם, כמובן, הרוח הכתה בי בעוצמות שלא הכתה בי
מעולם בעבר. הרחוב היה ריק מאנשים, ורק לעתים נראתה בו איזה
צל-דמות נחפז לשם או לכאן.
כל מבוקשי היה להגיע אל דירתי, בה החום היה למכביר, ורק הרצפה
הייתה קרה. פסעתי.
פסיעותיי בין אם היו איטיות ומשתרכות או שמא קצובות ומדודות,
כל העת  השמיעו את אותו הקול היחידי. קול האדם הצועד בגפו.
במכבסה הקטנה ראיתי דרך הזגוגית הגדולה, כמה סטודנטיות. אחת
מהן, אדומת רעמה, הייתה עומדת אצל אחת המכונות ומוציאה כבסיה
מן הצוהר. הכבסים היו לחים, והיא הקפידה לנערם קלות בטרם תניחם
באי-סדר בסלה הפשוט.
שתי הנערות האחרות היו ישובות על יד הפתח. ודאי חיכו למכונות
שתשבותנה ממלאכתן ותנחנה כבר לבגדיהן האומללים. חפצתי להיכנס
ולשבת על ידן, לבוא בסוד ענייניהן ואולי אף לזכות לראות את
עיניהן החומות, האנושיות כל כך.
נעמדתי על מקומי לרגע ארוך, והתבוננתי בגבן.
הרגע הארוך תם, והביא את הרוח המקפיאה לשוב ולנשוב את צינתה
בפני האפורים. טמנתי ידי האחת בתוך כיס מכנסי, ובשניה הצתי
לעצמי סיגריה אחרונה, על מנת להסיח את מחשבת מהקור. הוספתי
ללכת, נסמך אל כתלי הבתים המגוננים, החמימים.
כל העת איש לא ונקרה בדרכי, ושמי הלילה השחורים נעצו בגבי
עיניים ערמומיות מחוסרות כוכבים.
באחד החלונות נע פתאום וילון.
שני אנשים היו עומדים בחדר ומשוחחים. האחד, איש זקן ושב שיער,
היה עומד בגבו אלי, באופן בו לא יכלתי לראות את עיניו. את פניו
החרושות, הקהות. לפתע, כאילו נתרגז על בן-שיחו (על מה דיברו לא
ידעתי) והרים ידו האחת באוויר. אולי ברצונו היה להכותו, או
אולי עשה זאת סתם לאות פחד וחוסר בטחון.
בכל אופן, האדם הצעיר יותר היה זריז ממנו והקדים להכותו.
הזקן נפל, ואני המשכתי ללכת.
כבר כשהגעתי למדרגות המובילות למשעול הצר הפונה אל חדרי, חלפה
על פני נערה צעירה. היא הייתה מחבקת עצמה בשתי ידיה החשופות
בכדי להתחמם.
בכדי לא להרגיש בודדה.
נעצרנו, עמו לפי תכתיב נעלם, והתבוננו זו בזה.
היא תלתה בי עיניים גדולות, לבנות, וחשקה מעט את שפתיה
המזמינות, האורבות.
רציתי אותה. בערתי אליה.
"קר לך?" אזרתי עוז ושאלתיה, ותכף מיהרתי להשפיל עיני לארץ,
ומיד אחר כך כבר שבתי והצצתי, בחשש, בפניה.
היא הביטה בי, מבוישת מעט (או שמא, מופתעת?) ואחרי רגע קצר
ענתה
"כן, קצת." וחייכה אלי את חיוכה הקטן, החמים. החיוך הזך, שהמס
לבבות רבים לפני זה שלי, הצית אור קטן, מעומעם, זעיר ממש, בשתי
עיני המצומצמות לכדי חצי מחמת הקור, ושילח בי גלים רכים,
מעקצצים, לאורך גוי.
דימיתי עצמי לחתול סמור שערות.
ופתאום, הרגשתי את הסכר הקטן ההוא באחורי נסדק, וכבר בטני החלה
מעלה רעשים וקולות כאילו התחוללו בה קרבות איתנים  ומלחמות
רחבות היקף
ומסעות כיבוש אדירים, וחשתי כיצד איני יכול עוד וקרבתי
להתפוצץ.
אחזתי בבטני בחוזקה בשתי ידי, לבל אשבר ויפרצו ממני טונות של
זוהמה וסחי. "אז.. אז... תלכי, או משהו.. קני סוודר!" פלטתי
לעברה, ובשארית כוחותיי נסתי משם אל עבר חדרי, לחדר השירותים,
לאסלה הלבנה שלי, לשלשל.

חלק אחרון: חולי

בבוקר יום חמישי התעוררתי אחוז חרדות. למען הכנות, אציין שאף
נרדמתי אחוז חרדות, אך בבוקר כאילו התעצמו הן, וכבר נשכחו ממני
מאורעות אמש, וכותרתי שוכב, מרותק במיטה, כשאת גופי הערום מכסה
רק השמיכה. המיטה, שאמנם חמימה היא מאד, ואף קברה גם אותי
בתוכה בחפץ לב אחרי שנים של קור, עודנה זרה, ודמות אדם נטמעה
ונטבעה בה עם חלוף הזמן.
הצצתי בחלון. שמי אוקטובר היו כחולים כחולים ונקיים מעננים,
כאלו של קיץ או של חורף, כבכל הימים האחרים לשהותי כאן.
דרך הסורגים החלודים והזקנים יכלתי לראות שממית זוחלת לאיטה על
הקיר החיצון. מחבקת אל גופה את האבנים המסותתות, הקרירות,
ומטפסת מעלה. מה תעשה על הגג, זאת לא אדע. אולי תשכב על גבה,
תתחמם לה בשמש, עד אשר יתייבש גופה כליל, והיא תמות, שלא
ביודעין, מההנאה האסורה, זבובים בוזזים יתנחלו על גופה המתכלה,
ויחמסו אותו. שמץ של חרטה או בושה לא יקונן בם, והם יחגגו על
השלל המזדמן עד תומו, ואחר ימריאו משם בקול זמזום אווילי,
יטיחו עצמם כמה פעמים כנגד זגוגית חלון זה או אחר, במחשבה כי
אולי זה הדבר אשר יעזור להם לעבור בעדו, ואז, יסתלקו כלעומת
שבאו, תרים אחר מעוזות חדשים.
המרזב העגול נראה זעוף, וסרב לברך אותי בברכת בוקר טוב, ואני
מבין עמוקות ללבו, התעלמתי אף אני והתהפכתי על צידי, מפנה לו
את גוי עטוי השמיכה.

ניסיתי לעצום את עיני ולהמשיך לישון עד כלות, אך כשלתי, כי כבר
הייתי ניעור לגמרי, וטרוד ביותר בטרדות שונות.
פניתי להביט בשולחן העץ הדומם שעל ידי.
עליו היו מונחים, בקפידה מוזרה, חפצים שונים. בחנתי אותם אחד
אחד, בתקווה כי מי מהם יעורר את תשומת לבי. אך, לדאבוני, הדבר
היה רחוק מלהתרחש, ואני נותרתי בוהה בחלל הריק.

בלית ברירה אזרתי עוז ועברתי להיאבק עם יצירי מוחי.
ראשית, ביתרתי לחתיכות קטנות את דאגת המזומנים, בהעלותי
פתרונות שונים ופשרניים לגבי קיומי גם על מעות בודדות.
שנית, שיספתי במוחי המושחז גם את השעמום מטיל המורא. תקפתי
אותו באופטימיות מעושה, והוא, עיוור ואוויל, נכנע במהירות.
מעודד מעט, אך עם זאת - בלב חושש, עמדתי מול יריבתי הוותיקה.
הבדידות.
הקרב עמה היה ממושך ומתיש, והסתיים, לאחר חילופי מהלומות רבים,
בתבוסה ומפלה. לה לא יכלתי.
נותרתי שוכב, שותת דם וניחר גרון, ופיללתי לחתול שיבוא ללקק את
פצעי. או אולי, טוב יותר, לאישה נעימה ורכה, שתבוא ותחבוש אותם
בתחבושות רכות ונעימות, ואף תגדיל לעשות, ותישאר יושבת, דוממה,
בצידי. אני אלחש על אוזנה את תלאות קרבות הימים האחרונים, והיא
תישאר יושבת בלא אומר.

קמתי מהמיטה, כי לא יכלתי לסבול עוד את ההזיות הבוגדניות
ששילחה בי הבדידות, לאחר שכבר הסכמנו על שביתת נשקינו,
והתיישבתי על יד השולחן.
הכסא היה קשה, אך לי כבר לא היה אכפת כלל ועיקר. כל מעיניי
האחרונים היו ממוקדים עתה בכוס המים הפושרים, ובחלוף רגע תמים,
כבר שאבתי אותם אל קרבי ללא פשרות.
באנחת סיום פעוטה הנחתי את הכוס בחזרה על השולחן והבטתי בלוח
השנה.
נשאתי חרישית תפילה לשחור נשמתי, וקצתי, כהקץ אדם מחלומו.
איתי נעצר גם התאריך, ונקבע על הי"ג בחשוון, 1978.