בר מצווה לתומר, מסיבה איזה כיף, כמה זמן לא הייתי במסיבה.
כולם מתכוננים בלי ידיעה אחת קטנה שהכל הולך להתפוצץ להם
בפרצוף.
הגענו למסיבה, הכל מואר בצבעים זוהרים בחושך, מלא בקישוטים
וכדור דיסקו גדול באמצע.
בצד חדר עם ספות, שם בילינו את רוב המסיבה, בבכי.
סלע רצה לעצבן את אמיר, אני עד עכשיו לא יודעת למה, כנראה עשה
לו משהו.
הוא התנשק עם תמר מול הפרצוף שלו, איזה כלב, אמיר בוכה, יושב
איתי בשירותים ובוכה. העיניים שלו כל כך אדומות, מלאות בדמעות
שיכולות לפתור לנו את בעיית מפלס הכינרת, כל כך עצוב, נראה כמו
כלב מסכן שאין לו אוכל או מקום לישון בו, כל כך אמיתי, כל כך
שבור, כמה שרציתי לגרום לו שמחה, לא יכולתי, בכל זאת אמרתי לו,
שמגיע לו יותר, והוא יודע את זה, ושאם סלע עושה דברים כאלו הוא
לא צריך להיות חבר שלו בכלל. אבל אמיר, ידעתי שהוא בכלל לא כעס
על סלע, הוא כעס על תמר.
איכשהו הצלחתי לשפר לו את המצב רוח, כשחזרתי לחדר, מצאתי את
כולם עם פרצוף שבור, לא הבנתי, מה קרה? תמר עצובה, סלע שיקר
לה, הוא ניצל אותה, סלע עצוב וכעוס, הוא בגד בחבר הכי טוב שלו,
מושינסקי עצובה אפרת הפרחה השכבתית נמרחת על גיל היא הספיקה
לחשוף חזיה תחתונים וגם להעיף איזה נשיקה זריזה, שחר עצובה
תומר רוקד עם עמית סלואו, היא פוחדת שהיא תיקח לה אותו, היא
פוחדת לאבד אותו. רגע, איפה אדר? עזבתי את אדר לשניה, וחזרתי
לבעיות של מושינסקי, הצלחתי להוציא את אפרת מגיל, תומר ושחר
השלימו, סלע ואמיר השלימו, והם שניהם בערך בסדר, מושינסקי
שיפרה את המצב רוח של תמר וכולם מרוצים.

אז איפה אדר? חיפשתי אותו, מצאתי אותו נמרח על סיון, דקירה,
קוצר נשימה, רצתי משם, הלכתי וישבתי בחוץ, איפה שלא יכולים
לראות אותי.
כמה באו ושאלו מה קרה, אבל לא היה אכפת לי, לא עניתי.
אדר בא, לא התייחסתי אליו, "גל, מה קרה?, למה את לא עונה?" הוא
חשב שלא שמתי לב, ואז אמר "גל, אני אוהב אותך, אם את רוצה אני
תמיד פה בשבילך, תמצאי אותי בפנים" לא עניתי, ישבתי וחשבתי, לא
רציתי לוותר עליו. לא יודעת למה, אבל המשפט הזה עשה לי צמרמורת
בכל הגוף.
נכנסתי פנימה, היה שיר איטי, סלואו, אדר עמד שם, לבד, עצוב,
באתי וחיבקתי אותו, הוא התחיל לדבר אבל עצרתי אותו, השתקתי
אותו, והמשכתי לחבק אותו, רקדנו הרבה, 3 שירים, ואז הוא הלך,
לדבר עם סיוון, וזה העציב אותי פי שניים.
תומר מסכן, הלכה לו המסיבה, כולם יצאו עצובים ורע להם, הוא
בוכה, כולם בוכים, חוץ ממני.
חזרתי לבית של מושינסקי, ישנתי אצלה, דיברנו, ומה שאני זוכרת
שאמרתי לה זה שהמסיבה הזאת הוכיחה לי עד כמה אנשים הם אנוכיים,
כמה הם לא מודעים למה קורה סביבם, כמה הם פוגעים אחד בשני. רע
לי, רע לה, רע לכולם.