"בוקר טוב לכל הנוסעים, קו 923 מתל אביב למקום לא נודע. זמן
הנסיעה - כשלוש וחצי שעות. שתהיה לכם נסיעה טובה, ותודה שבחרתם
לנסוע אגד"
עכשיו אני בורח. מהחיים הקודמים שלי. מהעצב, הדמעות והכאב.
עכשיו אני מתחיל חיים חדשים. במקום אחר ובזמן אחר. אני בורח.
מהביחד המגעיל הזה שאפיין את העבר. מהדו פרצופיות. מהחברים
שמדברים עליך מאחורי הגב. מהמשפחה שנדבקת כמו קוץ בתחת.
מהדברים שרק הציקו והפריעו. מכל השגרה האפורה הזאת. ניתוק.
אני רוצה להתחיל מחדש. אנשים חדשים, מקום חדש, אוירה חדשה. אני
יושב מקופל על המושב המגעיל הזה. בוהה בחלון. מכוניות נוסעות
למקומות שונים. כל אחד והמקום שלו. אני מתאמץ לחשוב מתי בפעם
האחרונה הייתי שייך לאיזשהו מקום ולא מצליח.
"בעוד כחצי שעה נגיע לתחנה הסופית, תודה שנסעתם איתנו, ושיהיו
לכם חיים מקסימים."
אני עוצר את האוטובוס באמצע הדרך ויורד. אמצע הדרך בין הטוב
לרע. אמצע הדרך בין עתיד לעבר. אמצע הדרך בין אידאליות לחרא של
חיים.
אני מושיט את יד ימין, עוצר טרמפ. מכונית יפאנית לבנה עוצרת,
בחורה כוסית.
"לאן אתה צריך?"
"לא משנה לי, פשוט תסעי."