אתם בטח מכירים את האנשים האלה, שלא משנה איפה הם יהיו, הם
תמיד יתבלטו, תמיד יהיו מוקפים באנשים אחרים, תמיד הכי
פופולארים.
גם לי בגן היה ילד אחד כזה, תמיר. הילד הכי הכי בגן.
הכי יפה, הכי חזק, הכי חבר של מי שכדאי להיות חבר שלו.
אני לעומת זאת, לא הייתי שכזה. נהפוך הוא, אני הייתי מסוג
הילדים שאף אחד לא טרח לחפש גם כששיחקו מחבואים. אם היה לי מזל
הגננת היתה מחפשת אותי כדי להגיד לי שהמשחק נגמר כבר לפני
כשעה, שהפסדתי את שעת סיפור ושהגיע הזמן לאכול ארוחת צהריים.
כמובן שהכריך של תמיר היה הכריך הכי טעים, הכי נקי, הכי
אסתטי... הכי כריכי בגן.
לכן זה לא ממש מפליא אותי שבאותו יום, וכל מה שזכור לי ממזג
האוויר של אותו יום זה שהוא היה יום יפה, מצאתי את עצמי חופר
לי בארגז החול של הגן לבדי.
גן יונה לא התברך בארגז חול גדול במיוחד, אבל הוא הספיק לי,
כדי לבצע את זממי. עוד לא ברור לי איך נרקמה במוחו של ילד בן 5
מזימה כל כך מורכבת. מה עבר לי בראש אני לא יודע, אבל באותו
יום החלתי לחפור את המנהרה שלי לסין. לבקר את האנשים שהולכים
הפוך נראה לי דבר מעניין ואם אפשר יהיה, אז אולי גם כמה
כיבושים למען המדינה המיליטרסטית שלנו.
ימי 1983 - מעניין מאיפה נכנס לי רעיון הכיבוש לראש.
וכך אני מתחיל לחפור.
היום הוא יום חם. יש הרבה עבודה. הרבה חול בארגז, אבל זכור לי
בברור שהחול היה קריר ולח ככל שהגעתי יותר ויותר עמוק.
התחלתי בקטן, חור שאפשר יהיה להסתכל דרכו על הצד השני, בלית
ברירה עקב מחסור באמצעי חפירה רגישים ומתוחכמים נאלצתי להשתמש
בשיא הטכנולוגיה שעמדה לרשותי. שתי ידיים.
הבור, או שמא עלי להגיד המנהרה, כבר היה עמוק כמו הזרוע שלי
ולא נראו כל סימנים באופק לאנשים שהולכים הפוך. ניסיתי להאזין,
אבל גם לא שמעתי הרבה סינית. לא משנה שאני בספק אם הייתי מזהה
סינית אם הייתי שומע אותה. באותה מידה יכולתי לזהות את גולדה
מאיר, אישה שרק אחת תשווה לה - הגננת יונה, שליטת עולמי
הפעוט.
גלגלי המוח שלי חרקו באותו יום קשות, אולי זה היה כל החול
שנכנס בהם. ארגז חול או לא ארגז חול?
לבסוף החלטתי להרחיב את החור.
לאט לאט וביסודיות נוצר שקע עמוק בארגז החול.
עכשיו כבר היה נדמה לי שאני מתקרב לאנשהו.
הנה יש התקדמות.
אבל אני התחלתי להתעייף וקצב העבודה שלי הואט. ואז...קרה
המופלא מכל.
"מה אתה עושה?" שמעתי קול.
מאחורי עמד תמיר, שהסתכל עלי במבט הכי סרקסטי שילד בן 6 יכול
לגייס (שכחתי לציין שהייתי קטן מכולם בשנה - עוד נקודה שלא
הוסיפה הרבה לפופולאריות הגואה שלי) .
הסברתי את משנתי בקול תקיף ובטוח "אני חופר מנהרה לסין".
אני לא יודע מה קרה באותו יום, אולי היה זה העדרה של שלומית,
מלכת הגן וזוגתו הבלתי מעורערת של תמיר שהיתה היחידה שהתעלתה
עליו עם כריכיה המופלאים (חצי פיתה עם גבינה ועגבניה). אולי זו
היתה עופרה, סגניתה המודחקת של שלומית, שתמיד עמדה בצילה ותמיד
חיכתה להזדמנות להשתלט על בחיר ליבה של שלומית, תמיר, שברח
ממנה כל היום.
ואולי הוא סתם חטף מכת שמש. כבר אמרתי שהיה חם, לא?
תמיר התיישב לידי ושאל אם אפשר לעזור.
קפצתי על ההזדמנות.
הדרכתי אותו באופן כללי, הכיוון למטה, ושנינו המשכנו במלאכת
החפירה.
עכשיו החפירה כבר התקדמה באופן מהיר הרבה יותר. ארבע ידיים
שלמות.
לאט אך באופן מתמיד המשכנו במשימה.
כשמדי פעם מופיע עוד ילד שרואה את תמיר חופר ומיד רוצה לעזור.
תמיר מסתכל עלי, אני מניד בראשי, והוא מקבל הדרכה קצרה ומתחיל
לחפור.
באיזה שלב אני חושב שכל הגן חפר בארגז החול. אפילו מאיה היפה,
שתמיד שמרה על עצמה שלא תתלכלך ואכלה הכי נקי עם המפית, חפרה.
הייתי מוקסם מהקצב המהיר של הפרוייקט. ידעתי שאם נמשיך בקצב
הזה, נגיע עד סוף הפסקת הצהריים אל סין.
כבר ראיתי את אמא ואבא גאים בבן הקטן שלהם.
את כותרות העיתונים וקרייני הטלויזיה:" הנה, הנה הילד שחפר את
הדרך לסין".
כבר יכולתי להשבע שהאדמה מתחממת. והרי כל ילד בגן חובה יודע
שככל שמתקדמים לליבת כדור הארץ, האדמה מתחממת. אני לפחות ידעתי
את זה. במחשבה לאחור, אני מניח שכנראה חפרתי קרוב לצינור מים
חמים. אבל אז זה לא ממש עלה בדעתי.
וכמו חלום, הידיים שלי נגעו במשהו קריר וקשה.
חפרתי מסביב לאט ובזהירות והוצאתי אותה. לבנה ונוקשה, קטנה אך
עמידה. עצם קטנה של דינוזאור!
והיו שם עוד הרבה. הייתי כל כך בטוח בדרכי עכשיו. הנה עצמות של
דינוזאור קטן.
מלא גאווה הפסקתי את החפירה והראתי לכל הילדים שדי התפעלו
ממנה, ולמעשה הם היו די מאושרים להפסיק את עבודה הפרך הזאת
ושמחו להפסקה. כולם עשו פרצופים מוקסמים ומאושרים, גם אם לא
ממש ידעו מה זה דינוזאור ומה כל כך אכפת לי מהעצם. העיקר
ההפסקה.
כולי אושר, רצתי אל הגננת יונה, שישבה בצידו השני של הגן, נהנת
מהשקט של ההפסקה.
"יונה, יונה" קראתי.
"מה חמוד?" ענתה לי.
"תראי מה מצאתי" והנפתי את פרי עמלי, מקור גאוותי עלי אדמות,
אל עבר פניה הנינוחות של יונה.
"עצם של דינוזאור" זעקתי באקסטזה.
החיוך הרגוע שהיה על פניה, התחלף במבט נרתע.
"מחמדי" היא ענתה לי מיד בקול רגוע אך תקיף, "זו עצם של חתול
מסכן שמת, תחזיר אותה למקום שממנו הוצאת אותה וקבור אותו טוב
טוב".
וכמובן מיד הוסיפה, "ואל תשכח לרחוץ ידיים היטב".
שבור חזרתי אל הארגז והטלתי את העצם פנימה.
חלק גדול מן הילדים החליט שהספיק לו והלך משם לכבוש ארצות
אחרות. ארצות יותר קרובות שלא צריך כל כך להתלכלך כדי לכבוש
אותן ובטח שלא להתאמץ כל כך.
שאר הילדים שהיו שם, כבר היו כל עייפים והם סתם הסתכלו בי
בחוסר עניין כשהתחלתי מכסה את הפרוייקט העצום.
כמו חרדונים בשמש הם הביטו בי. דינוזאורים מודרנים המספידים
אבא קדום.
לא היה לי לב לספר להם שזה חתול, לא שכל כך היה אכפת להם...
ואולי עוד לא ממש האמנתי ליונה.
בשלב זה באה יונה וקראה לנו לארוחת צהריים ואמרה שאחרי המנוחה
נכסה כולנו את הבור.
וכך, נסתם הגולל על עוד תכנית גאונית פרי מוחו הקודח של כובש
נאור.
כיבושה של סין ע"י גן יונה, נדחה למועד אחר! |