ארי מתכווץ שוב. לא ניתן לטעות ברעש. קירות הגבס דקים מאוד,
וכל רעש נשמע בעדם. נדמה לי שזו היתה אפילו הסיבה שהפסקנו
להתעלס. נתן היה מכסה את הפה שלי ביד, כדי שלא אשמיע קול. אחר
כך הייתי מרגישה תחושת ערפול וחנק לרגע, ואז הייתי מתעלפת.
ואולי לא זו הסיבה. אולי דווקא עדיף שהייתי מתעלפת, משום שאז
לא השמעתי קול. הייתי מתעוררת לאחר שהכל נגמר, מתלבשת בשקט
בחושך. זה לא ממש חשוב עכשיו.

בחדר השני אני שומעת את ארי מתכווץ. אני קמה מהמיטה. אני חושבת
שאני עייפה מאוד. נראה לי שכך מרגישים כשעייפים, משום שאני
שומעת את ארי זמן רב לפני שאני פוקחת עיניים. אני חולמת על
רכבת העוברת בין שני הרים. ההרים מצלים על הרכבת ואפלה יורדת
על הקרונות. רק שקשוק הקרונות ונשיפות הקטר נשמעים. זה קטר
מהסוג הישן, העובד על קיטור, כמו הרכבת שנסענו בה בחופשות הקיץ
בילדות. לבסוף רעש הקטר מתחלף עם הנשיפות והחריקות של ארי מן
החדר השני. רק אז אני קמה.

אין הרבה מה לעשות כשארי מתכווץ במיטה. זה לא כמו שהוא מתכווץ
על הרצפה ואז צריך להרחיק חפצים מסוכנים מהסביבה. ארי מתכווץ
במיטה כל לילה או כל לילה שני. אולי כל לילה ואני פשוט לא קמה.
כשאני קמה סימן שההתכווצות נמשכה זמן רב יותר. מכל מקום, אין
הרבה מה לעשות. על השידה ליד המיטה יש נרות ואליום, אם צריך.
על הרצפה למרגלות המיטה יש שמיכה למקרה שייפול. ועל הכיסא יש
אותי, כדי להחליף בגדים במקרה שיאבד שליטה.

בסוף זה נגמר. אולי אני מנמנמת על הכיסא תוך כדי, משום שקשה לי
לאמוד את הזמן. אני מגלגלת אותו לקצה המיטה ומחלצת את הסדין
הרטוב. מגלגלת אותו לקצה השני ומשלימה את המלאכה. אני פורשת
סדין חדש. מחליפה לו לבנים ומכנסיים. אני חושבת ששינויי הבגרות
מביכים אותי, משום שאני מגלה שאני מסיטה את מבטי בזמן שאני
מפשילה את הלבנים. אני אוספת את הבגדים הרטובים, מטעינה מכונת
כביסה לבנה ומפעילה אותה. בשעון - חמש וחצי בבוקר. חוזרת לישון
לשעה נוספת.

בשש וחצי השעון מצלצל. אני חושבת שאני עייפה מאוד. אולי אפילו
לא הספקתי להירדם. הגוף שלי כואב. נתן ממלמל משהו. אני מפסיקה
את צלצול השעון ויוצאת מהחדר. שלי במטבח. היא לובשת סוודר כהה
והדוק, והצוואר שלה צר ולבן בולט מהצוארון, מעליו שערה השחור
אסוף גבוה. אני מניחה שזו האופנה. מבעד לסוודר ההדוק ניתן
לראות את סימני החזייה. לא ידעתי שהיא לובשת חזיה כבר, אבל מצד
שני, זה ככל הנראה לא באמת מפתיע בגילה.

שלי מתיישבת לשולחן עם ספל קפה. היא אומרת: "את זוכרת שהיום
ההפקה שלנו, של סוף שנה". אני שואלת: "באיזו שעה?" שלי אומרת:
"את לא זכרת! את לא זוכרת אף פעם! זה בשש וחצי. ואל תשכחי
לבוא." שלי, ייתכן כמו נערות בגילה, נוטה לבזבז מילים. יכלה
לומר: "היום ההפקה בבית הספר בשש וחצי. תבואי." הרבה פחות
מילים. הרבה פחות דרמה. היא מסיימת את הקפה שלה. היא אומרת:
"יש לך סידור בשביל ארי? כי את יכולה אולי להגיד לאבא שישמור
עליו, הוא בלאו הכי לא יהנה מההפקה. אז אולי תגידי לו שהוא
יחזור מהעבודה בזמן, וישמור על ארי." אני לא עונה. עניין ההפקה
קצת הפתיע אותי. גם כמות המילים הזו מקשה עלי לסנן מסר ברור.
שלי גם לא מחכה לתשובה. היא קמה, מסיטה שערה סוררת אל מאחורי
האוזן, ויוצאת מהמטבח.

אני שמה בתיק של ארי רסק תפוחים במיכל קטן, שני כריכים בחמאת
בוטנים ובננה. אני מהדקת את החלוק והולכת לחדר. ארי עדיין ישן.
בחדר יש ריח שתן מהלילה הקודם, או מהלילות הקודמים. לרגע אני
מרגישה בחילה, אבל זה עובר מיד. "ארי," אני אומרת, "קום". ארי
לא עונה. אני מחכה קצת. פותחת את החלון. נוגעת לארי בכתף:
"קום, ארי". יש משהו לא נעים ומיותר בלחזור על אותן המילים.
במיוחד עם ארי, אצלו לא משנה אם נאמר או לא, בלאו הכי. אני
פושטת את מכנסי הפיג'מה שלו ומלבישה אותו במכנסי טרנינג נקיים.
קשה למשוך את המכנסיים תחתיו. הרגליים של ארי גדולות ועבות.
השרירים שלו נוקשים.

ארי בועט בי. הוא תופס אותי לא מוכנה. הידיים שלי אוחזות שתיהן
בחגורת המכנסיים, מנסות למשוך אותן מעבר לאגן. ופתאום בעיטה.
הוא פוגע בבטן ואני נרתעת אחורה. אני חושבת שאני מקללת משהו.
קשה לי להחליט כי ארי צועק וקשה לשמוע משהו מעבר לזה. ארי לא
מדבר ברור. הוא צועק משהו כמו "לא הולך, תעזבי אותי, זונה" שוב
ושוב. אבל אצלו זה נשמע כמו: "לולךתזביתי זונה". דווקא הזונה
מכל המילים מופרדת וברורה. נתן פעם ניסה לגמול אותו מהמילה
הזו. היה שוטף לו את הפה בסבון. אולי דווקא בגלל זה המילה הזו
נצרבה כל כך חזק וברור במאגר. אני לא אומרת כלום. אין טעם לדבר
עם ארי. אני מחכה שהוא יירגע. בינתיים אני הולכת להתלבש.

כשאני חוזרת לחדר ארי בדיוק מתכווץ. אחרי שהוא מתכווץ לפחות
הוא רפוי לכמה זמן, ואפשר להלביש אותו. אני מחכה שההתכווצויות
ייגמרו. כוססת בינתיים ציפורן סדוקה. כשהוא נרפה אני מפשיטה את
הטרנינג והלבנים הרטובים, מרגישה לרגע תחושת קבס עולה בי למראה
העירום, מחליפה בחדשים, מחליפה חולצה, גורבת, מנעילה. הוא פוקח
עיניים מתישהו, מסתכל בי במבט חלול. אני מסבה מבט.

בשבע ההסעה מצפצפת. המבט של ארי עדיין מזוגג. אחרי רגע הנהג
מצלצל בדלת. יש לו צלצול קצר רוח. שלוש פעמים רצופות, הפסקה
קצרה ושוב שלושה צלצולים. בצלצול השישי אני פותחת את הדלת. הוא
אומר: "בוקר". אני לא אומרת כלום. הוא נכנס לחדר של ארי. אני
הולכת למטבח. אני צריכה להכין לנתן ארוחת בוקר וקפה. אחרת לא
יקום. אני גם לא כל כך אוהבת לראות איך מוציאים את ארי. זה
משאיר לי הרגשה לא נעימה לכמה זמן, שעוד לא הבנתי. זה מפריע
לי, ההרגשה הזו.
אני נוגעת לנתן בכתף. הריח של נתן בבוקר מזכיר לי עובש, ואם
אני מנענעת אותו הריח הזה מתפשט בכל החדר. אז אני נוגעת בו
בעדינות. בקצות האצבעות. אני אומרת: "בוקר". אני מקווה שזה
יספיק ואני לא אצטרך להזיז אותו יותר. אני סופרת בלב עד עשר.
נוגעת בו שוב. אומרת שוב "בוקר". אחר כך מנענעת אותו טיפה. זזה
אחורה. אומרת "בוקר, נתן. אני הולכת לעבודה עכשיו". הוא פוקח
את העיניים. אומר משהו כמו "אה, כבר". מתהפך לצד. אני אומרת:
"אני הולכת לעבודה". אני מתלבטת אם להוסיף עכשיו, ומחליטה שזה
ברור. יוצאת מהחדר, מהדירה.

בהמתנה לאוטובוס מגלה רכבת בגרב הניילון. כשאני מתכופפת
להתבונן מקרוב אני מרגישה את הצלעות.

עדנה מבקשת שאגש אליה בשעה עשר לשיחה. אני גומרת לטפל בלקוח
בעשר וחמש דקות. זה איש זקן ואיטי מאוד. אולי הוא איטי בלי קשר
לזה שהוא זקן. אני לא יודעת. הידיים שלו רועדות, וזה מאט אותו
גם. שמונה דקות לוקח לו למצוא צ'ק, לחתום עליו מאחורה, ולזכור
את מספר החשבון. אחרי שהוא גומר, אני מציבה שלט של "סגור" מול
החלון שלי. האיש הבא בתור מקלל משהו. אני קמה, מיישרת את
החצאית, הולכת למשרד של עדנה.

עדנה יושבת מאחורי השולחן שלה. היא מחייכת אלי, אבל רק עם
השפתיים ובלי לחשוף שיניים. היא לא מסתכלת עלי בזמן שהיא
מחייכת. היא אומרת: "תשבי, תשבי". אני לא יודעת למה היא אומרת
פעמיים. הייתי מתיישבת אפילו בלי פעם אחת. היא אומרת: "לא נעים
לי לדבר על זה, אבל זה חשוב בכל זאת, וכאישה לאישה, את יודעת"
היא מצחקקת. המיזוג בחדר שלה לא פועל, ואני מזיעה. אני גם צמאה
מאוד. היא אומרת: "פשוט המדיניות שלנו פה, את מבינה, מי שיושב
מאחורי הדלפק הוא חלון הראווה שלנו, של הבנק, זה המסר שאנחנו
מעבירים ללקוחות". אני חושבת שהחמצתי חלק ממה שהיא אמרה, כי
הדברים לא מתחברים ביחד לרעיון. אני יודעת שהיא תחזור על מה
שרצתה כמה פעמים. כמו תשבי-תשבי, כך שההחמצה לא בלתי הפיכה.
אני מנסה להתרכז. היא אומרת: "את צריכה לבוא מאופרת, זה מאוד
חשוב לנו. אם צריך, נשלח אותך שוב לקורס איפור של העובדות".
היא מדגישה את ה"שוב" בצורה שנשמעת לא נעימה. אולי זה רק נדמה
לי. אני לא בטוחה.

חם מאוד בחדר שלה עכשיו, ואני מרגישה זיעה מטפטפת במורד העורף
והגב. המילה איפור חוזרת הרבה פעמים. היא מצביעה על העיניים
שלה ועל השפתיים. היא מחייכת עם השפתיים. היא לא חושפת שיניים
כשהיא מחייכת. היא אומרת "את נראית אפורה. אולי את צריכה
חופשה. את צריכה חופשה?" היא תמיד חוזרת על דברים. אני לא
מצליחה להבין למה היא מדברת בכפולות. היא שותקת. אני כנראה
צריכה לענות. היא מחכה. אני אומרת: "לא צריכה חופשה." הקול שלי
נשמע חורק. הוא מהדהד בצורה לא נעימה. לפחות כך נדמה לי.

היא ממשיכה לדבר. היא אומרת "נושא רגיש". מיד אחר כך: "אני
מבינה שזה נושא רגיש". אני מרגישה מיוזעת מאוד ודביקה. אני
פוחדת שאשאיר על הכיסא סימני זיעה כשאקום. יש בזה משהו לא
נעים. אני חושבת פתאום על ארי. מעניין אם התכווץ היום בבית
הספר. מעניין אם הרטיב את הכיסא. היא אומרת: "אני בטוחה שאת
משתמשת בדיאודורנט, אני בטוחה. אבל אולי כדאי לשנות את הסוג.
אולי יש איזה אי התאמה פשוט, אי התאמה בין הסוג לבין העור
וההרכב הכימי של הזיעה. יכולים להיות כאלה דברים, את יודעת.
יכולים להיות". אני שמה לב שהיא באמת אומרת כל משפט פעמיים.
אני חושבת על ההרכב הכימי של הזיעה. קשה לי להתרכז. היא מדברת
הרבה.

אחרי כמה זמן היא קמה. היא מחייכת שוב ולרגע רואים את השיניים.
היא לא מושטה לי יד, גם אני לא מושיטה לה. היא מרימה לרגע את
היד אולי לשים על הכתף שלי. אבל היא לא נוגעת בי. היא רק מחווה
לדלת. היא מחייכת שוב. היא אומרת: "אני בטוחה, אני בטוחה שזה
יסתדר. ואם את צריכה חופשה, אם את רק צריכה חופשה אז תגידי".
אני עושה תנועה בראש. אני חושבת שזה מספק אותה. אני יוצאת
מהחדר. אני נזכרת שלא בדקתי אם השארתי כתמי זיעה על הכיסא.
נדמה לי שאני שומעת רעש ריסוס מאחורי הדלת. אולי סתם נדמה לי.

אני חוזרת לעמדה שלי. ליד הטלפון פתק שהשארתי לי מהבוקר. אני
מתקשרת לנתן, משאירה לו הודעה: "תחזור היום מהעבודה לא אחרי
רבע לשש. צריכה להגיע להופעה של שלי". מסירה את השלט "סגור".

חולצת נעליים בכניסה. הרגליים כואבות מההליכה מתחנת האוטובוס
הביתה. מושכת את הגרביונים הקרועים ומשליכה לפח. אני צמאה
מאוד. נזכרת שלא שתיתי במשך כל היום. שתי הודעות במשיבון.
שתיהן משלי, מזכירה לא לשכוח להגיע להופעה בזמן ולהביא מצלמה.
גם הבת שלי מדברת כפול. אני שותה קפה בעמידה. צפצופים מלמטה.
אני מניחה את הספל על השיש. יורדת לקבל את ארי.

הנהג אומר: "הוא היה היום בהסגר. נתן בעיטות, נכון ארי?" ארי
אומר: "בנזונה". אני שואלת: "התכווצויות?" הנהג אומר: "לא היו.
רק הסגר. אלים מאוד לאחרונה". ארי דופק על המכונית שלו
בינתיים. הנהג אומר: "שאני אעזור לך להעלות אותו הביתה? הוא
נראה לי לא במצב רוח מי-יודע-מה היום". אני מהנהנת. ארי אומר:
"תעזובתי בנזונה". אני חושבת שאולי אני אמורה להגיד לו משהו,
לארי. נתן היה אומר לו פעם: "לא מדברים ככה", והיה שוטף לו את
הפה בסבון. זה לא שינה. זה לא ישנה. אני מחליטה לא לומר דבר.

הנהג משאיר את ארי בחדר. מהנהן לי לשלום בדרך החוצה. אני
מהנהנת חזרה. אני טועמת מהקפה ושופכת את היתר לכיור. רעשים
מהחדר של ארי. אני הולכת לשם. ארי הפיל את השידה עם התרופות.
שכחתי לסגור אותן בבוקר במגירה. ארי אומר: "אלתכנסי". אני
עומדת בפתח. ההוא קורע את העטיפות של הנרות. הוא מכניס נרות
לפה. אני נכנסת. ארי זורק עלי את כוס הפלסטיק שהיתה מונחת על
השידה קודם. היא פוגעת לי במצח. "די!" אני אומרת בקול. ארי
אומר: "הוא קשרתי בנזונה הוא קשרתי בנזונה". הוא אומר את זה
שוב ושוב. הוא בוכה. הקול שלו התחלף כבר והבכי שלו הוא בכי של
גבר. לא נעים לשמוע גבר בוכה. אני רוצה לעזוב את החדר, אבל אני
נשארת. אני פוסעת פנימה. אני מלטפת אותו על הראש. אני משכיבה
אותו במיטה ונשארת איתו עד שהוא נרדם.

צלצול בדלת מעיר אותי. אני פותחת לנתן. בשעון שש ורבע. אני
מטושטשת לרגע. אחר כך מתעשתת. "חייבת לרוץ," אני אומרת לנתן,
"שלי מופיעה". נתן שואל: "יש ארוחת ערב". אני אומרת: "לא.
הייתי עם ארי". עם נתן אני צריכה לומר הרבה. זה מפריע לי, אני
חושבת. "לא" היה מספיק. אבל נתן צריך תמיד סיבה. או לפחות ככה
נדמה לי. נתן אומר: "חבל". אין לי מה לענות על זה, אז אני לא
אומרת כלום. גם אין לי זמן להחליף בגדים. אני עדיין עם החצאית
המכווצת והחולצה הלבנה מהבוקר. זו התלבושת הרשמית שלנו. אפילו
את הצעיף הקטן של הפקידות לא הורדתי.

אני גורבת גרביונים. נועלת את הנעליים שליד הכניסה. רצה
לאוטובוס. בתחנה - תוחבת את הצעיף הקטן לתיק. מסתרקת באצבעות.
מריחה את בתי השחי המיוזעים. נזכרת בדיאודורנט מהשיחה של עדנה.
מצמידה את הזרועות לגוף. מרגישה לפתע רעבה מאוד. מוצאת בתיק
מסטיק ישן בטעם אוכמניות. הוא דבוק לעטיפה. אני מחזירה אותו
לתיק.

אני מגיעה באיחור. האולם כבר חשוך. אני מפלסת דרך לשורה
האחורית. יש שם כיסא פנוי. אני מרגישה מיוזעת מאוד. אני דורכת
על רגליים. זה גורם לי אי נעימות. הבטן שלי משמיעה קולות. גם
זה גורם לי אי נעימות. האישה לידי זעה באי נוחות. זה מביך
אותי. אולי רק נדמה לי שהיא זעה באי נוחות, אבל מכל מקום אני
מרגישה מבוכה. אני מחפשת שוב בתיק. שולה את מסטיק האוכמניות.
מנסה לקלף אותו מהנייר. הוא משמיע רעש בעת הקילוף. האישה לידי
לוחשת: ששש. ה"ששש" שלה יותר קולני מהרעש של קילוף המסטיק. אני
דוחפת את המסטיק חזרה לתיק. קשה למצוא תנוחה נוחה על כיסאות
בית הספר. בסוף אני משעינה את המרפק על משענת הכיסא, ואת הראש
על כף היד.

ככל הנראה נמנמתי. אני מתעוררת לשירת דואט. שתי בנות על הבמה.
שלי ונערה אחרת. הן שרות שיר אהבה. לפי המילים, אני מניחה
שמדובר בעיבוד של "רומיאו ויוליה" למחזמר. שלי שרה את הקול
הגבוה. זו מנגינה מוכרת, ישנה. אני לא זוכרת את המילים
המקוריות, אבל אני בטוחה שאני מכירה את המנגינה. אני שמה לב
שלשלי יש קול נעים מאוד. היא גם שומרת יפה על המנגינה. היא
תמירה ויש לה צואר דק ולבן. היא לבושה בשמלה תפוחה בשוליים
והדוקה בחלקה העליון, המדגישה את קווי המתאר. שלי היא אישה
צעירה ומצודדת מאוד. לרגע אני נזכרת בתמונה ישנה. שנים אחורה.
במה. קהל. צואר דק ולבן. אני מנסה להתמקד בשלי על הבמה. הדואט
באמת יפה מאוד. כשהשיר נגמר הקהל מוחא כפיים בעוז. הנערות קדות
קידה קטנה. אני חושבת שאני עומדת לבכות. אני לא בטוחה שזו אכן
ההרגשה. כפות הידיים שלי קרות.

אני חוזרת הביתה לבד. שלי נשארת לחגוג עם החברות. נתן ישן כבר.
בחדר עומד ריח קל של עובש. אני עייפה מכדי להתקלח. מחליטה
לדחות לבוקר. לובשת כותונת. נכנסת בשקט לצד המיטה שלי. מתכסה.
המזרן חורק קלות. גם זה לא משנה.

רעש ההתכווצויות מעיר אותי. איני יודעת כמה זמן הוא נמשך.
מתישהו אי אפשר לטעות יותר. אני חולמת על מופע. אישה אומרת ששש
בקצב מחיאות הכפיים של הקהל. נערות קדות. ששש-קידה-ששש-קידה.
מתישהו הרעשים מתבהרים ואני מבינה שזהו ארי המתכווץ בחדר השני.
לבסוף אני פוקחת עיניים.

אני קמה בשקט. לובשת חלוק. ארי עדיין מתכווץ. מסתכלת על הפנים
שלו באור הירח, חותמת השפם, תחילתן של פאות לחיים, מבט ריק.
אני מחלצת את הכרית מתחתיו. מניחה את הכרית על הפנים של ארי.
מהדקת. שריקות הנשימה שלו דועכות. לבסוף ההתכווצויות מפסיקות.
החדר דומם. ריח עז של שתן עומד באויר. אני מסירה את הכרית.

אני הולכת למקלחת. פושטת את החלוק והפיג'מה. מתקלחת במים קרים.
זורקת את הכותונת לכביסה ומתעטפת בחלוק. נכנסת למיטה. נצמדת
לנתן, מעבירה יד על לחיו, ונרדמת.