רגלים באויר. הקרקע נשמטת מתחתיי. היא לא קיימת כבר מזמן.
מרפחת באויר. אבל רק עכשיו שמתי לב שאני בין שמים לארץ. אין
גיהנום- אין גן עדן. ומצד שני- מה אכפת לי? זה כבר מזמן לא
תלוי בי. הגורל שלי נלקח מידי- אבדה לי זכות הבחירה, אבדה לי
החירות. החופש ברח, נמלט, נמס, ברח ממני. נרתע ומפחד.
ואני כמוהו- מצטנמת לתוך הפינה. קטנה, קטנה, שלא יראו אותי.
אני לא כאן. נעלמתי.
הרם את הראש- זו אני!
הענן!!! לבן-לבן. אבל לא לבן. רסיסים אדומים ניתצים בו. אדום
כאש. ואז?
שחור. כמו המוות עצמו. והזמן עובר.
אפור- לעולם לא תדע מתי ירדו הדמעות.
אבל הם, והם מצטברים.

אני בין שמים לארץ.
מה זה שמים?
מה זה ארץ?
מה זה שפיות?
מה זה היגיון???
לכו ממני!
עזבו אותי בשקט-שדים ארורים! והם באים בכל הצורות.
אסור לאכול אות זה- זה מזמן את השד הזה.
אבל קיבה ריקה מזמנת את השד ההוא!

באיזה שד נבחר היום?
הרעב, או השובע?
בסכין? או השיגעון?

איזה רע- יותר טוב?
איזה רע, פחות רע?
עם מה אני יותר מסתדרת? לא שאכפת לי. כי רע, זה רע, זה רע.....
אין רע שהוא גם טוב.
בעצם...
אנורקסיה זה נחמד. תמיד יש לי שד בלב, ושד בראש, אבל אנורקסיה?
לפחות יש פונטיצאל להיות רזה. מה שאיתי לא עובד- גוף דפוק.
אפילו מ100 קלוריות ביום משמינה. נחמד. נוט!

דפקט כזה- או דפקט אחר, מה זה משנה?
זו לא הגישה- זה לא הסביבה, זה רק הכלל- שאם התגברת על מכשול-
הגורל ייזמן עוד אחד יותר גדול. אז מתישהו צריך לקבוע שדווקא
לא צריך לעבור על המכשול הזה. ורק לחיות איתו. איזה "איכסה"
מתאים לך?