כל קשר בין הדמיון למציאות מקרי בהחלט
יש הרבה אנשים בודדים שיודעים להבחין מתי טוב ומתי רע לי.
לצערי, מאוד לא קשה לי להפגין טוב או רע.
זאת כנראה בעיה. כי יש בני אדם שלא כל כך מקבלים את העובדה
הזאת. למשל מורים. או חברים.
אבל אני לא מרגישה טוב או רע בשביל שאנשים יפגעו (כן אני
יודעת שזה די ברור ברמה השטחית הזו, אבל זה לא ממש ברור לאותם
אנשים).
בכל אופן הנקודה שלי, היא שכמו שאני יודעת להפגין טוב או רע,
אני גם נוטה להרגיש את זה מאחרים. לפעמים זה מסתבר כסתם פרנויה
ולפעמים אני צודקת עד כדי כך, שאני נפגעת מזה הכי הרבה.
הבעיה עם כל העניין, היא שהעובדה שאני מקרינה את האוירה
הכללית שלי מתפרשת לפעמים כקריאה לעזרה. שזה ממש לא מה שאני
צריכה.
אם אני צריכה עזרה, אני מודיעה על זה. אני מבקשת: עצה, חיבוק,
חיבה, אהבה, מרחק, זמן, שיחה.
שזאת אולי עוד בעיה. אולי אני צריכה ללמוד להסתדר לבד.
אבל, רק כשאני מבקשת עזרה, העזרה שמגישים לי באמת עוזרת.
זה לא שאני לא מעריכה או לפעמים אפילו אוהבת את האנשים שמנסים
לעזור, אבל אם לא ביקשתי עזרה, כנראה שאני לא צריכה.
אני שונאת כשכועסים עליי בגלל החלטות חיוביות שאני מחליטה בקשר
למשהו שעלול לפגוע בי. כי מצד אחד - אותו בן אדם רק דואג לי.
אבל מצד שני - אלה החלטות שאני אוהבת לקחת לבד, בלי שאף אחד
יגיד לי מה הוא חושב על אהבת חיי, או על האמרות הציניות שלי.
אז תודה להורי שהביאוני עד הלום, תודה לכלבה שלי, ותודה לכל
אלה שניסו לעזור לי בזמן הקשה ביותר בחיי בלי שביקשתי. באמת
תודה.
אבל לא תודה.
כבר הסתדרתי לבד. |