"תגיד יאיר? אתה שמח בחיים?" היא שאלה בצורה כל כך תמימה.
"אההה... כן" הוא אומר תוך כד צחקוק והסתרת האמת.
"אז למה אתה מצייר עצוב כזה?"
"לא יודע... ככה זה יוצא"
"אז בוא תראה מה עשיתי בשבילך"
היא הולכת לרגע וחוזרת עם ערימה של דפים.
"הנה, תראה. עשיתי אותם שמחים". הוא מסתכל בדף הראשון ומיד
מזהה את הציור, זה ציור שלו. רק שהכול הפנים העצובים ניהיו
שמחים, וכל הענים המושפלות ניהיו מורמות, וכל השרשראות והקשרים
הפכו לזרי פרחים מקושטים, כל הירחים הבוכים הפכו לבלונים
מעופפים, כל הצוקים הפכו למפלי מים יפיפים וכל החומות, נעלמו.
"עכשיו אתה שמח נכון? הנה, אפילו הציורים שלך שמחים עכשיו".
"אההה... עוד לא, תראי" הוא הולך לשולחן, פותח מגירה, ושולף
חבילה אין סופית של דפים, היא מעבירה בינהם ורואה. ציור ועוד
ציור ועוד ציורים, וכולם עצובים וכההים וכולם מוזרים. היא
מעבירה דף דף, בהתחלה לאט, ואז יותר ויותר מהר. ולאט לאט, עם
כל דף, נוצרת דמעה בעיניה, בהתחלה זה רק דמעה קטנה, דמעה קטנה
שמחליקה על הלחי, אבל בסוף, כשסימה את החבילה, פניה מלאות
זוועה ועיניה אדומות. היא מסתכלת עלי, כל כך כל כך תמימה, קמה
במיהרות ובורחת. , תורקת מאחוריה את ערימת הציורים. והם
נופלים, ואני יושב שם על הכיסא, המום ואשם, מסתכל על הדפים,
איך הם נופלים אחד אחד, ומכסים את כל הציורים השמחים.
היא עוד לא שמעה את השירים.
והיא עוד לא קראה את הסיפורים.