פעם, לפני הרבה הרבה שנים היה לו ילד, הילד הזה, לבד היה.
בהתחלה היה לו קשה עם זה אבל לאט לאט התחיל להתרגל ודווקא
התחיל להתמכר. אז הוא נסגר, נסגר בתוך הצדפה והושלך לקרקעית
הים.
אחרי הרבה שנים בתוך הצדפה הביט החוצה דרך החריץ הקטן שהיה
בצדפה, כפי שתמיד נהג לעשות בשעות הפנאי, הביט החוצה הילד וראה
בת ים. הוא מיד נדהם למראה הבת ים שעיניה שיקפו את קרן האור
הכי קטנה, היחידה ששרדה כו עמוק ביום והחיזקו אותה פי אלף שלא
היה יכול שלא להתאהב. בכוח פתח הילד את החריץ בצדפה עד שיכל
לעבור. כשיצא החוצה רץ הילד אל בת הים, בת הים העדינה נבהלה
מאוד ומיד והתרחקה, אז הילד ניסה לרדוף אחריה אך לא תפסה, היא
הייתה יותר מהירה ממנו ופחדה האיץ אותה לא מעט. לבסוף ניגש
הילד עת עת אל בית הים תפס את ידה שלא תברח ואמר לה "מהרגע
שנפגשו עיני בשלך ידעו עיני כי זהוי אהבה, האם גם עינייך
יודעות זאת?" בת הים שנורא נבהלה מהשאלה המתוחכמת של הילד ברח
למעמקי הים ולא חזרה.
הילד לא התיאש והמשיך לחפש אחריה. הוא חיפש וחיפש,לבד היה,
ורחוק כל כך מחימימותה של הצדפה הבודדת. שנים עברו עד שלבסוף,
באחד מימי חיפושיו נתקל באותה בת ים קסומה. הוא מיד רץ עלייה
ותפס בידה, בדיוק באותו מקום שתפסה פעם שעברה. ושאל אותה בדיוק
את אותה השאלה, "מהרגע שנפגשו עיני בשלך ידעו עיני כי זהוי
אהבה, האם גם עינייך יודעות זאת?" בת הים, שכבר התבגרה ועכשיו
הבינה את דברי הילד ענתה לו "עיניך הם כמו מראה לעיני, כיצד לא
אוכל להתאהב במראה עצמי?" הילד תפס אותה עכשיו חזק מתמיד חיבקה
בכל הכוח והם הנתשקו נשיקה נצחית שכזאת, מאלה שיש רק באגדות.
הם הלכו יד ביד לעבר האלמוג (אין שקיעה מתחת לים). באותו רגע
שהוא החזיק לה את היד והם הלכו לעבר האלמוג הוא ראה אותה
מחייכת. באותה רגע הבין שאין דבר יותר נפלא מלשמח אותה. והם
חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.