מול הים יש שקיעה מדהימה, השמש הבוערת נפגשת עם המים הרגועים
וביחד הם יוצרים גוון צהוב מהפנט. כשהגלים עוברים המים מנצנצים
ויוצאים לרגע תחושה של שלווה. ברקע הציפורים קוראת משלימות
בדיוק את העבירה. אבל את הנוף מסתירה דמות קטנה שיושבת, מחבקת
את עצמה על שמיכה בחוף, היא יושבת שם ובוכה באיטיות תוך כדי
שהיא בוהה על השקיעה. השמש משתפקת בעיניה הדומעות וכשהדמעות
עוברות לה על הלחי יש בהם את אותו זוהר שיש בגלים בים, הדמעות
מנצנצות ולרגע היא כמעט נראת מאושרת. רואים שמישהו פעם ישב
לידה, יש שם מין שקע כזה, הוא עזב לא מזמן ורואים שהוא עזב
מהר. והיא יושבת שם בוכה.
היא ישבה שם עד הבוקר, עד שכל דמעה ירדה, השמש מתחילה כבר
לזרוח והיא עדיין לא זזה ממקומה. קצת אחרי שהשמש עלתה היא לפתע
קפצה ממקומה, קמה והסתכלה על הים, הים שאת רובו מילתה.
פתאום היא התחילה לרוץ בכל המהירות לעבר הים. היא רצה עם מבט
של כעס בעינים היא רצה מתוך שנאה. והידים והרגלים שלה נעות
קדימה ואחורה בתנועות חדות ומהירות, כל כך כועס שזה כואב. היא
רצה ורגליה מתחילות לגעת במים, היא מתעלמת וממשיכה לרוץ אפילו
יותר מהר. ככל שהיא רצה יותר היא מתיזה יותר מים, ועכשיו עם כל
תנועה מכאיבה היא מכסה את עצמה בעוד יותר מים, מנסה לשטוף את
הדמעות, לשטוף את הכעס.
בהתחלה היא רצה מהר, אבל ככל שהיא נכנסת יותר עמוק לתוך המים
היא שמה לב שקשה לרוץ נגד כיוון הזרימה. היא מנסה נורא חזק אבל
המים מאיטים אותה ולאט לאט היא נעצרת, זה יותר מדי בשבילה.
כשהיא מגיעה לעצירה מוחלטת היא שמה לב שהיא כבר במים עמוקים
ולאט לאט מנסה לפלס את דרכה דרך הגלים לנסות למצוא את החוף.
היא מנסה למצוא את החוף, אבל היא רצה מהר ורצה פתאום ולא שמה
לב בדיוק לאן היא רצה, וככל שחיפשה יותר הלכה יותר לאיבוד.
בסוף החליטה שאין סיכוי לצאת מזה, עצמה עיניים וטבעה. כשהים
בלע אותה היא חשבה שנגמר, היא חשבה שככה היא תפתור, היא חשבה
שלוותר זה הדרך היחידה לצאת. מה שאחרי זה קרה, הוכיח שהיא
תעתה, להכנע זה לא פותר, הכול רק מתגבר.

כל העולם חושב שהילדה הזאת מתה, למרות שעדיין לא מצאו גופה.
אבל אני יודע מה באמת קרה שם, אני יודע לאן היא נעלמה. כשהים
בלע אותה הוא בהתחלה רצה להרוג אותה, כמו כל שאר האחרים
שטובעים. אבל שניה לפני שהיא הפסיקה לחיות הוא הביט בה, הוא
ראה את אותו קסם שאף אחד אחר לא ראה, היא שקעה מטה, לא זזה
בכלל, שוקעת ודממה. השיער הארוך שלה צף מאחורי גופתה מאשיר מין
שביל גלי מרופד בשטיח שיערות חומות שעדיין שיקפו את אור השמש
והאירו את המים סיביבה. עם אותו זוהר אגדי ואותו יופי קסום
שהוא לא ראה אפילו אצל בנות הים, הוא רואה אותה אמיתית, ברגע
של חולשה, הוא ראה איך היא כבר לא נאבקת אפילו, איך היא כבר לא
מנסה. איפה שרוב האנשים היו עוזבים אותה הוא נשאר. הוא לקח
אותה באיטיות למערה סודית שאף אחד עוד לא היה בה. מערה תת ימית
מדהימה, הדרך עלייה מצופה באבקת יהלומים המפוזרת על נטיפי
האלמוגים הזוהרים בכל צבעי בקשת, דגים תמימים שחו בסביבה כולם
המומים למראה הילדה. זו פעם רשאונה שהם ראו בת אדם והם בהחלט
קיבלו רושם טוב.
המערה מבפנים לא ממש מצדיקה את הכניסה המפוארת. מערה אליפסית
פשוטה הבנויה מאבן דוקרנית, לא מערה גדולה במיוחד, כמעט ריקה
לגמרי, חוץ משלולית מים מתוקים בצד אחד וארגז בצד שני. הוא
השכיב אותה שם, ליד השלולית ועזב. הוא לא ממש הכיר בני אדם
והוא חשב שהיא פשוט ישנה.
הוא עזב לשעתים וכל שעתים הוא חזר לבדוק עם היא ערה. אחרי
שבועים של אכזבות הוא החליט שהוא צריך להעיר אותה. למקרה שהיא
תעתורר הוא תפס דמותו של ילד צעיר, בערך בגיל שלה, הבנוי משום
דבר חוץ ממים. הוא ניגש לעברה באיטיות, כל פעם מחדש נדהם מהעצב
בעיניה, הפעם הוא לא יכל יותר והעביר את ידו בעדינות על עיניה
וסגר אותם. בהתחלה קצת היסס אבל לבסוף עזר את האומץ ונידנד
אותה בקלות בכתיפה. להפתעתו היא התעוררה, נדנוד קטן זה כל מה
שהיא הייתה צריכה. היא פתחה עינים והמבט העצוב הפך למבט של
בלבול. היא התישבה באיטיות והביטה בנער הצעיר. הוא היה בצבע
כחול זוהר כזה, מהצבעים האלה שרק חולמים עליהם, הוא הלך לאט
לאט אחורה ונעמד ליד היציאה לים למקרה שהוא יצטרך לברוח. דרכו
היא ראתה את קיר המערה, הוא הביט מטה על עצמו לראות על מה
בדיוק היא מסתכלת, הוא שם לב שהוא שקוף, שהוא בכלל לא דומה לה,
הוא מיהר לקפוץ לתוך הים אך צעקתה עצרה בעדו "לא! אל תלך...
יפה לך ככה". עם מילים אלה מבט הבלבול קפץ מעיניה לתוך עיניו,
הוא מנסה להגיב לה אבל המילים לא יוצאת, הוא לא יודע לדבר. היא
מיד מזהה את הבעיה וניגשת אליו באיטיות, הוא חשב שהיא תיהיה
זאת המפוחדת. היא פוסעת לעברו באיטיות והוא מנסה לסמן לה עם
הידים להתרחק, הוא מנסה להוציא מילים אבל הוא לא מצליח. היא לא
מתיחסת לאזהרותיו וממשיכה לצעוד לעברו. עם כל צעד שלה הוא נסוג
אחורה, ממשיך לסמן לה להתרחק. כשהוא פוגע בקיר מאחוריו היא
מגיעה עליו ונעמדת מולו. היא מחזיקה את ידו בעדינות ואומרת לו
שאין ממה לפחד, ביד השני היא מסובבת אותו אלייה באיטיות.
בהיסוס הוא נותן לה לסובבו, ועכשיו הוא מולה והיא מולו והעניים
שלה חודרות דרכו בעדינות. הוא מתמלא מבוכה והיא רואה גם את זה,
ולאט לאט מרגיעה אותה.
היא הושיבה אותה והתחילה לעבוד. היא לימדה אותה לדבר, לימדו
אותו לבנות, למדה אותו להרוס כשצריך. היא לימדה אותו לחייך,
לימדה אותו לבכות, לימדה אותו לאהוב ולימדה אותו לשנאות. למדה
אותו לחכות, למדה אותו לקבל, למדה אותו לתת, למדה אותו לשים
לב. היא למדה אותו שהוא טוב, ושלפעים הוא גם רע, היא לימדה
אותו איך מרגישים אהבה. היא הראתה לו איך איכפת, והראתה לו איך
לא. הראתה  לו איך לעשות ולא רק לחשוב. היא לימדה אותו איך
לחלום, על דברים טובים ורעים, היא לימדה אותו איך להרגיש
געגועים. היא לימדה אותו הכול ולפעמים הוא למד לבד. היא עשתה
אותו יותר טוב. היא עשתה אותו מיוחד. בסוף אמר תודה, והם נפדרו
לדרכם. עד היום הוא יושב ומחכה לאותה בת הים.

השנים שחיכה עברו בדממה, אך הים נשאר סוער. חיפש מהות, חיפש
מקום, בעיקר חיפש אהבה. הוא נשאר חסר תוכן מתחת אלפי שכבות
צוחק, נשאר חסר תוכן, בענים מבט ריק. השקיעה מול הים כבר לא כל
כך יפה כי הים העצוב נכנע לצבעי השמש הבוערת והיא פשוט משתקפות
בו במבט אפל. המים כבר לא מנצנצים כי הגלים כבר מזמן שקעו
ותחושת השלווה אינה. הציפורים כבר ברחו מהים האפל ואין מי
שישיר לו מנגינה. הים שוכב לבד, כחול מתמיד. הדמות כבר לא שם
והיא כבר לא מסתירה את הנוף, ולא שמישהו ישים לב אם משהו יסתיר
אותו.
מסביבו העולם קרס ולא נשאר ממנו כלום, חוץ מכמה חלקים פזורים
שמשארים אותו רטוב. לים אין מהות, לים אין הרגשה, לים אין
דמעות שיסתירו את הבושה. אז הים לא בוכה, והוא גם מזמן לא
צוחק, הים לא עצוב, הוא פשוט קצת ריק.