והגשם יורד מול מנורות הרחוב, והשאר, יבש. ואני דווקא יושב
מתחת לאור, דווקא כדי להירטב. ישוב על מדרכה, עם רגלים בבוץ
וחור עמוק בנשמה. יושב וחושב מה בדיוק קרה ומתי הכול השתנה.
כשמכונית עוברת ואורותיה מאירים את פני אני רואה שאני פצוע,
אני מדמם, אבל הדם לא יוצא, הדימום פנימי, עמוק בלב, שם זה
הרבה יותר כואב.
ופתאום אור חזק, אור טהור, מאיר עלי מאוחר. אני שומע קול צלול,
כאילו של מלאך "יאיר מה קרה? למה אתה יושב פה לבד?", אני מסובב
את ראשי ומולי אני רואה אותה, היא באה, מהעולם שאחרי, היא
חזרה. ואני מחזיר את הראש לאותו מצב ממורמר ואומר "כלום לא
קרה, כלום". היא מתישבת מולי, גם היא נרטבת קצת, שמה את ידה
בעדינות על פני, מרימה אותם ואומרת, "יאיר, אתה יודע שאני רואה
דרכך, הכלום הזה לא יעבוד עלי, מה קרה?", אני מרים את ראשי, רק
כדי לראות את העינים שלה, מביט בהם והולך לאיבוד, נזכר בחומות,
בכאבים בפגיעות, ונזכר גם באהבה. "גם אתה זוכר?" היא אומרת,
היא כל הזמן ידעה "מה שגרם לי לחזור לפה זה אתה."
"אבל למה לחזור? אחרי שברחת? כדי לגרום לי לאהוב ואז שוב
תברחי?"
"לא יאיר, הפעם אני נשארת, מבטיחה."
"זה גם מה שאמרת בפעם שעברה, אני לא מאמין לך יותר, כל כך הרבה
שיקרת."
"אני יודעת יאיר, ואני מצטערת כל כך... הייתי לגמרי לא הוגנת,
אבל אתה זוכר שהזהרתי אותך?"
"כן אני זוכר, ובאמת שנזהרתי, נזהרתי כל כך, אולי יותר מדי,
אולי זה למה שברחת."
"אתה כל הזמן עושה את זה וזה עושה לי עצוב, תפסיק להאשים את
עצמך, זה אני, לא אתה."
"אין סיכוי שזאת את, את כזאת ילדה מושלמת, כל כך טובה ותמימה."

"אני כל כך מצטערת. בוא, קום, יש לי משהו להראות לך."
"גם את זה אמרת פעם שעברה."
"קום כבר", היא חייכה.
הוא מושיט אליה יד, והיא, מושיטה לו חזרה, הוא ראה את ההיסוס
שעל פניה, גרם לו לפחד שוב. הוא עומד מולה ומביט בה, באותן
עינים מדהימות שראה לפני שנים, היא מחזיקה את ידו ומוליכה אותו
במורד הרחוב.
"תגידי, איפה היית כל הזמן?"
"במקום שקט"
דממה.
"הלואי והיה לי אחד"
"אני לוקחת אותך לשם עכשיו"
"באמת?" הוא אומר, כמו ילד קטן אחרי שאומרים לו שהביאו לו
הפתעה.
"כן, באמת באמת."
"אל תשקרי לי עכשיו, בבקשה אל תשקרי."
"לא משקרת, מבטיחה" הוא מביט בה, אל תוך החומות, ורואה שהיא
באמת מאמינה.
הם הולכים יד ביד וככה מדברים, הוא בכלל לא שם לב לאן הם
הולכים, הוא לא שם לב שהכול נראה מוכר, שהוא היה פה ושהכול
אותו דבר. לאט הם טיפסו במעלה הגבעה, והוא היה כל כך שקוע בה
שלא ראה את הסכנה. זו לא הפעם הראשונה שהוא פה, היתה תקופה
שהוא בא לפה כל לילה, בכל פעם באותה תקופה הוא קיווה שזו הפעם
האחרונה. "עצור, הגענו" היא אמרה תוך כדי שהיא קוטעת את משפטו
ומוחצת ידו בעדינות.
"מה?! לכאן!!? מה הבאת אותי לכאן!!? אמרתי לך כבר! זה מקום
שקט!?!" הוא התפרץ, הוא סוף סוף שם לב לאן היא הובילה אותו.
"כן לכאן, להר, אותו הר ישן, פה יאיר, פה תמצא שקט"

"אין פה שום דבר מלבד מוות!" הוא אומר תוך שהוא מסובב את גבו
לצוק ובורח.
"בדיוק" היא אמרה. ודחפה אותו למטה. כשהוא נפל הוא הביט בה, זו
היתה הפעם האחרונה שהוא ראה את העינים האלה, מלאות רחמים,
כאילו אומרות סליחה, ועיניו, מלאות אימה.