יושבת באותו החדר כבר עברו כמה וכמה שעות אבל אני ממזמן הפסקתי
לספור את הדקות עד שתחזור אליי התחושה. הלכתי לישון ועדיין לא
הצלחתי לקום, ההרגשה הזו כמו להתעורר מתרדמת, נמלים בקצות
האצבעות, הפנים המעוכות והשיער הפרוע. יותר מדי טלוויזיה ויותר
מדי גלידה  ובכלל יותר מדי בטלה. זה הפתרון שלי לימים האלה שאי
אפשר לצאת מהמיטה- פשוט לא לצאת. לשכב על הגב להריץ מחשבות
נוגות בנוגע לכל ולשקוע עוד ועוד בדיכאון הזה. אין טעם להתנתק
ממנו ולקום זה רק לדחות את הקץ , עדיף לי להרגיש  עכשיו, לא
לחשוב ולהרגיש,בכל החושים את הכאב הזה, את הגעגועים והצער.
שום קערה של גלידה לא תצליח להחזיר את מי שאבד. ומאתיים פרקים
של לחיי האהבה לא יצליחו להשלות אותי שאני נמצאת בעולם אחר שבו
הבעיה הכי גדולה שלי היא "האם דורון יעזוב את סמדר?!", לא, אני
פה עם שתי רגליים על הקרקע (ובנתיים מתחת לשמיכה) בעולם שבו
אני חייבת לקום  ולפחד כל יום גם אם לא במודע שאותו לילה נורא
מכל יחזור. ניסיתי להתעלם, לחזור לשגרה ,אבל לנצח נישאר עוד
משפחה שכולה. הרגשה שמתגברת על כל רגש אחר והורסת הכל ומרסקת
הכל לרסיסים ,כמעט כמו אותו קליע של אותו רובה של אותו מתאבד
שלקח לי את טלי.