צלצול הטלפון העיר אותי ממנוחת צהריים בריאה. "הלו! זה ליברמן
מהקורס, מה שלומך" אמר, "אני סקרן לראות את המציאות שלך.
במיוחד את הטבעת הזו שהתגאית בה אתמול בסמינר על מטבעות
היהודים."
"מחר בערב אני פנוי, אכין גם קצת חומר כתוב מהזיכרון."מלמלתי
בהתרגשות.

היה זה בשנת  1959 . המקום נחל דוד בעין-גדי. טיול שנתי במדבר
יהודה. נטבע היטב בזיכרון בני כתות י'א. עם כל צעד הלך והכביד
המשא שכלל מזון למספר ימים וציוד שינה.

חלוקי נחל מלווים בעפר לבנבן פריך עפפו את גופנו. המשכנו לטפס
באומץ. בכוח משכנו את גופנו במעלה הנתיב שחרץ הגשם בקיר מצוק
החוור. נעזרנו בבדל חבל שהשתרבב כלפי מטה ברפיון. קצותיו נפרמו
ובלו עם הזמן. מעניין מי חיברו למוט ברזל ונעץ אותו בעוצמה
במסלולנו? פתח שחור, אפל ומפחיד, משך אותנו בחבלי קסם. רגלינו
תרו נואשות אחר כל  אבן בולטת שתסייע בטיפוס אל האוצר הגנוז,
בטוחים היינו שהוא טמון שם ומצפה רק לנו. אנו התאומים השובבים,
מאומה לא ירתיענו, סקרנותנו לא ידעה שובע. לכל סכנה ידענו
להיסחף. מי  ימנע מאתנו לחקור את נבכי המערה, שפתחה המסתורי
פוצע את הקיר הלבן!
http://stage.co.il/Stories/537280521
כל המהלך בחלקו התחתון של נחל דוד, בכיוון למפל-המים, רואה
מימינו צוק חוואר קונגלומורטי, המתרומם לגובה של כמאה מטר.
פתחים וכוכים קרועים בו. אל אחד, שנפער בגובה עשרים מטר מתחתית
הקניון, טיפסנו בחירוף נפש. הגענו אל הפתח, קורי עכביש אפורים,
כמלמלה מזוהמת, השתלשלו ברפיון וחסמו את הכניסה. באומץ מחינו
אותם ופילסנו דרכנו אל תוך החלל המסתורי. זחלנו דרך הפתח
שגודלו כחבית, חשנו מחנק,לקח לנו זמן מה להתרגל לחשכה.
חיפושיות שחורות, מפחידות, נפוצו בחיפזון. חרדון הדומה לדרקון
קטן חדל  להנהן בראשו ומיהר לחמוק.
אבק...גללי יונים...ריח עובש...מעברים צרים, נאלצנו לזחול על
הגחון, העפר גרם לנו שיעול. מערה זו השתרעה במקביל לנחל. אורכה
המשוער כעשרים מטר. המחילה התרחבה תוך יצירת ארבעה חדרונים
קטנים שבהם התקרה התרוממה ואפשרה להזדקף. הגענו לחדר הרביעי,
שמיוחד לו עמוד סלע שנשאר באמצעו, מכאן והלאה אין המשך. קרני
אור, שהסתננו מבעד לפתח קטן, האירו את הקרקעית. לתדהמתנו, נראו
בין חלוקי הנחל  עצמות צהבהבות מרוסקות.

רגלי רועדות עדיין מהמאמץ, כשאני מתנשף אמרתי לאחי התאום "שמע,
אתה לא יודע כמה פחדתי לטפס. היי! תראה, בחיי!  פזורות כאן
עצמות אדם! " אחי הבכור ענה לי "מה פתאום, עצמות אדם? נדמה לך.
בטח חיה  שנטרפה." התעקשתי להוכיח ידע, חפרתי בעזרת קנה עץ
במקום שלדעתי נראה כקבר. "תראה, אמרתי לך, זו עצם מהאגן",
לחשתי תוך נבירה בעפר "ואלה פרקי אצבעות. יו כמה שהן
פיצפונות". גרפתי עוד, לפתע נחשפה עצם קטנה כשטבעת ממתכת
ירוקה ענודה עליה. ליטפתיה ומחיתי את העפר שדבק בה. "או-אה
מפחיד! מי ענד אותה?" נשאלתי. אני הצטיירתי כמומחה
לארכאולוגיה. "ילדה יהודיה מתקופת מרד בר-כוכבא", קבעתי. על
הטבעת חרוטים צמד "קרני-שפע" בתוך מסגרת אובלית, סמל יהודי
מובהק המופיע גם על מטבעות היהודים.


טמנתי את הממצא המרגש בקופסת גפרורים ופנינו לרדת בזהירות.
הירידה הפחידה לא פחות מן העליה. בגדינו מכוסים אבק לבן, אל
כובעי הטמבל נספחו קורים ורפש, נסערים ומתרגשים הצלחנו לנחות
בתחתית המצוק ליד מי המעיין הזורמים. המשכנו ללכת במעלה הנחל.
פגשנו בשאר חברי הקבוצה משתכשכים להנאתם במי המפל הצוננים.
גאים בהצלחתנו, הראנו למדריך את המציאה. הלה שלא הרגיש עד אז
בחסרוננו גער בנו: "תאומים יקרים, אין לי כבר כוח לתעלולים
שלכם. מזל שזה היום האחרון שלי אתכם. אין לכם מה לעשות רק
להיכנס למחילות? נמר או צבוע יכולים להפוך אתכם לארוחת בוקר.
איזה "בר-כוכבא" בראש שלכם? עד כמה שאני יודע אין כאן שום
ממצאים מתקופת המרד. זו טבעת שאיבדה ילדה בדואית ."פסק בטון
המיוחד למורים ומדריכי בית-ספר שדה. לא התאפקתי ומלמלתי בחוצפה
"איבדה? הבדווית?!... יחד עם האצבע!?"  

אחרי שבוע טיול במדבר, כבר ציפינו לרגע בו נפגוש במשאית
ה"מק-דיזל" הירוקה, שספסליה עשויים עץ נוקשה ושבחרטומה מתנוסס
כלב "בולדוג" זעוף פנים. זו אכן המתינה לנו בחניון כשחזרנו
מנחל דוד. עם רדת  החשכה התארגנו ללינה בחניון "עין-גדי". בשק
השינה אחזתי בכוח בקופסת הגפרורים המגינה על האוצר הגנוז.
התחלתי לפתח יחסי בעלות וקשר לטבעת. קרררר!! קיפלתי את רגלי
כעובר כדי ליצור קצת חום. במוחי שחזרתי את שחווינו בנחל-דוד.
העייפות השתלטה. אט, אט נרדמתי. חלום החל נרקם ומחלחל
לתודעתי.

ובחלומי...ראומה, בת הכפר הכירה את סביבות נאת המדבר עין גדי
ככף ידה. ילדה צנומה ותמירה, זה עתה מלאו לה שמונה שנים, הייתה
זריזה כשד בטפסה לאמירי התמרים, ואין נקיק שלא חקרה תוך תקווה
למצוא את אוצרות בית המקדש שהוסתרו לפי האגדה במדבר יהודה. על
אצבעה ענודה טבעת מברונזה זהובה, שעברה מדור לדור. "בבתא" סבתה
היא שהעניקה את הטבעת כמתנה לכבוד יום הולדתה. למרות שאצבעה
הייתה צנומה כטופר דורס, מיאנה הטבעת לרדת מיד הישישה, עד שהיה
צורך לנסר בה חריץ דקיק. בת מאה היא, אשת מרפא ומומחית לכל.
ראומה, הייתה נכדתה האהובה, נבחרה כיורשת הידע העתיק. למדה
לאסוף ולזהות צמחי מרפא ותבלין. תכונות שבע מאות צמחים בעלי
סגולות מרפא שיננה הילדה, צמח, צמח ותועלתו. את הידע  בנוגע
למסתורים במדבר העבירה לאחיה שהיה מלוחמי המרד תחת פיקודו של
"בר-כוכבא."  

שליח בהול מיהר להפיץ את הידיעה המאיימת. הקלגסים הרומים כבר
הגיעו ליריחו! הם אינם חסים על איש, גם אם אינו משתתף במרד.
הורגים לפי חרב את הגברים והזקנים ומוכרים את הצעירים לעבדים
ואת הנשים לשפחות. בהתקרב הרומאים, נפוצו כל תושבי עין-גדי.
המעטים שחשבו שהרומאים יסתלקו מהר, הסתתרו בנקיקים ובמערות
שצוידו מבעוד מועד בנאדות מים, מזון ומערכות כלי זכוכית,
סכינים, סירי בישול, קופסאות תכשיטים, סלים ומפתחות. נראה הדבר
שאנשי עין-גדי נעלו בתיהם ולקחו עמם המפתחות מתוך תקווה לחזור
כאשר יעבור הזעם. אחרים נבונים יותר, הרחיקו לדרום מזרח לאזור
פטרה.

הילדה ראומה בחרה להסתתר במערה קרובה למי הנחל. מי יודע מה גרם
לה להישאר ולא להימלט? האם זו המיומנות בריפוי? או אולי גורם
מסתורי אחר? ברור שלוחמי המרד יזדקקו לידע והמיומנות שלה. מדי
לילה הייתה יורדת בחשאי לנחל, מזעיקה בשריקות את הצאן וחולבת
חלב טרי שאותו ערבבה עם צמחי מרפא כתושים כדי להפיק משחות
למזור... שגרה זו נמשכה שבועיים. לפתע נשמעו נקישות מסמרי
הנעליים של חיילים רומיים. נכנסה לנחל פלוגת סיור, חייליה
הקימו מחנה ממש למרגלות המערה.
הגורל אכזר. לבד ישבה, ימים כלילות ציפתה נפחדת ודוממת. אט, אט
אזלו המים ותם המזון. אסור לה ליפול בשבי, צופנת היא בראשה סוד
מערות המסתור של לוחמי "בר-כוכבא". רעל ה"דטורה" שרקחה מבעוד
מועד סייע לה לסיים את חייה. שנים רבות אחר כך, נזיר שהתבודד
במערה, עשה חסד בקברו את השרידים.

נחזור למציאות ...
תחילה הכרתי את ליברמן כסוחר עתיקות. בחור מפולפל אך הגון,
ומבין עניין. רק במקרה הסתבר לי שהוא גם סופר חובב. כך יכולתי
לשלב בין הביזנס של מכירת פריטים עתיקים שהתגלגלו לידי והפלז'ר
של הצגת סיפורים מפרי עטי בפני העין הבוחנת של ליברמן. חיכיתי
לו ברגשות מעורבים. קצת בגלל הביקורת הנוקבת שידעתי שאשמע מפיו
על הסיפור, וגם בגלל... טוב, האמת היא שבמהלך השנים נקשרתי לא
מעט לטבעת הזאת. לא בקלות אוותר עליה.
נפגשנו בביתי על כוס "מי  וורדים". על השולחן נחו בחשש מה דפי
הסיפור, המתארים את מציאת הטבעת. אצבעותיי ליטפו בחום את האוצר
ששמרתי בכיס.
"'אני מכניס את הטבעת שלך למכירה הפומבית הבאה גם בלי
הסיפורים והמעשיות. יבשת אותי עם הסיפור הזה. נו, תמזוג עוד
"מי וורדים". אני מת על המשקה הזה... ולגבי הסיפור, אני חושש
שאותו יהיה לך הרבה יותר קשה למכור. אין בו שמץ לחלוחית, רק
עצמות, אפשר לחשוב שכתבת מאמר ל"טבע וארץ". יכולת להכניס קצת
יחסים מתוחים בין האח והאחות, כשרצה לשלוח אותה ל"פטרה". ראומה
הזו לא רצתה לעזוב את העזים והתעקשה להישאר במערה? זה לא נשמע
אמין. יותר טוב לספר שאחיה נפצע מחץ רומי והיא טיפלה בו.
הרעיון של התאבדות עם הרעל מצמח  ה"דטורה" מצא חן בעיני. דווקא
פה הייתי מרחיב יותר. הייתי גם מצפה שתתאר את המדבר, את זרימת
המים בנחל. זה לבד יכול לספק כמה תיאורים ציוריים. למה לא
הכנסת קצת יותר מעלילות המרד? חרדות התושבים... יכולת לספר על
האח, ממנהגי המרד אולי, איך השתתף במארב בו חיסלו עשרות חיילים
רומיים. תכניס קצת מתח ועניין, תכתוב איך האח החביא את הרומח
וקשת החצים שלו וגם כמה ממטבעות המרד במערה נסתרת, שאותה גילתה
אחותו במדבר, כשעקבה אחרי נמרה מיניקה, החביא, כדי שהרומאים לא
יתפסו אותו עם  חומר מרשיע. תכניס יותר מיסטיקה, אתה יודע,
כמו ב "שר הטבעות", טבעת רבת עוצמה שממתינה אלפי שנים לרגע בו
תימצא.  זה מתחבר יפה לטבעת שמצאת וירתק את הקוראים". "טוב",
נאנח  לבסוף, כשהתעייף לבקר את הכתיבה שלי, "אני צריך לזוז.
בקיצור אני חושב שתוכל לקבל עבור הטבעת לפחות כ -400-300 דולר
מינוס עמלת פטיש ומע"מ. זה יספיק לך כדי להירשם לקורס כתיבה
למתחילים".

רציתי להקשיב לדבריו, אך תשומת לבי הייתה נתונה רק לדבר אחד -
הטבעת שפעמה בכיסי. הטבעת, חמדתי, האוצר שלי. שלי! לעולם לא
אוכל למכור אותה. היא לא תשמח להיפרד ממני, לאחר שהתרגלה לשלוט
בי ובמעשי. זמן כה רב, ארבעים שנה, ואני עדיין ירא שמא תאלץ גם
אותי לטעום מה"דטורה".

http://stage.co.il/Stories/222520

http://stage.co.il/Stories/537364976