מיכאל,
החלטתי שאני פשוט חייבת לכתוב לך.  כבר הרבה זמן רציתי לעשות
את זה, אבל תמיד היתה לי בראש איזה גאווה מטופשת שאתה צריך
לכתוב לי, ולא אני לך. זה עבר לי...
עובדה שאני כותבת לך עכשיו.

אני ממש מתגעגעת אלייך.
בתור חבר ילדות... תמיד חשבתי שניהיה ידידים כאלה טובים. זה
מה שרציתי. ממש אהבתי אותך. היית כמו אח בשבילי.... דיברנו על
הכל יחד. לא הבנתי שלך היו מטרות אחרות משלי בקשר הזה בינינו
עד שניסית לנשק אותי וממש לא הבנתי מאיפה זה בא לך פתאום.

מאז שנסעת... כבר יותר משנה וחצי עברו. בטח כבר יש לך חברה- עם
אחד כמוך... בטוח שיש לך.
אתה ממש חסר לי... רק רציתי שתדע.
בטח אתה שואל את עצמך עכשיו כשאתה קורא את זה- למה פתאום
נזכרתי?
אף פעם לא שכחתי. רק הכחשתי- חשבתי שזה מיותר.

עכשיו שוב חורף.. ואני ניזכרת ברגעים שהיינו מטיילים יחד כשירד
גשם בחוץ, רק בשביל להינות מהגשם.
יורד גשם בחוץ, וחסרים לי הטיולים האלה איתך.
אני כל כך מתגעגעת אליך.
אומנם יש לי הצטה מאוחרת,
אבל רק עכשיו קלטתי בעצם כמה אני אוהבת אותך וזקוקה לך ליידי.
אני יודעת  שכשהיתה לי ההזדמנות וכשהיית קרוב אלי- לא ניצלתי
אותה ואפילו הרחקתי אותך ממני, וזאת היתה טעות.
עכשיו שאתה לא פה, אני ממש מרגישה צורך לראות אותך, לגעת בך,
להרגיש אותך.
מה שהיה לפני שעזבת... זאת אומרת - אני יודעת שניפרדנו ממש רע.
זה לא היה אמור להיגמר ככה. פשוט לא נראה לי שהייתי בשלה
ומוכנה למערכת יחסים שאתה רצית.
מיכי שלי,
אם לא היה לי האומץ והשכל להגיד לך את זה בזמן, הרי שעדיף
מאוחר מאשר לעולם לא.
אני אוהבת אותך.