בחום קשה מנשוא
כשאדים עולים מן האספלט
והלחות נגררת אחריי בכל צעד,
לכל מקום,
אפילו המחשבות הופכות דביקות.
הרגשות, מזמן כבר מוטלים
דומם-אחרי מכת שמש.

הצלחת להרוג בי משהו
בפעם השנייה.
(אפשר להרוג משהו פעמיים?)
אבל מתת יחד איתו עכשיו
ועצוב לי -
מכת שמש באמצע מידבר.

מידבר שתמיד היה שם
אבל רק עכשיו נודע לי,
(נכון שמידי פעם הייתי חושבת
שכמויות החול בנשמה מוגזמות)
מידבר שמידי פעם
הייתי צריכה לטאטא קצת,
(גם בלי שידעתי על קיומו)

ועכשיו -
סוף-סוף הבנתי
שמש מכה על לב
חם, ולח, ודביק,
וכל-כך כל-כך
       
         כואב.