לפני כמה זמן גיליתי שאני טוב בריצה. זה היה לפני כמה שנים.
היינו בשיעור ספורט ורצנו ריצת שישים מטר. רצתי 8.7 שניות שזה
טוב מאוד לכיתה ח'. בחצי הבא של השנה רצתי 8.6 שניות שזה בכלל
טוב. בכיתה ט' כבר רצתי 8.3 ש' והייתי מרוצה עד הגג. רק מה
ששכחו לספר לי זה שרוב העולם רץ אלפיים, ואני לא ידעתי מה זה
אלפיים אז המשכתי לרוץ שישים ותמיד נראה לי כאילו המירוץ
אלפיים כבר התחיל ורק אני עושה אותו במקצים של שישים מטר. אני
עדיין זוכר את היום שבו זינקנו למירוץ. עמדנו בשורה ארוכה בקו
ההתחלה וכבר אז זה נראה לי מוזר, כי בד"כ שישים מטר רצים
בזוגות. המזניק הסביר לנו שמה שחשוב זה לא לעצור. אפשר להאט עם
קשה אבל לא לעצור. חשבתי באותו רגע שזאת העצה הכי מטומטמת שהוא
יכול היה לתת לנו כי אנחנו רצים שישים מטר. כולם היו דרוכים
והמזניק צעק "היכונו!! צא!!! " בום!! יצאנו לדרך. זינקתי
מצוין, רצתי במהירות אדירה והייתי ראשון. התקרבתי לשישים מטר
ונתתי פוש אחרון. ניצחתי והתחלתי להאט. היה לי חיוך על הפנים
רק שפתאום הסתובבתי אחורה וראיתי שכולם ממשיכים באותו קצב וחלק
אפילו עברו אותי. לא הבנתי מה קורה וניסיתי שלא ידרסו אותי.
פתאום הבנתי. כל העולם רץ אלפיים ורק אני רץ שישים(וגם נמרוד).
גירדתי בראש חושב מה לעשות והחלטתי לנסות להדביק את הפער.
חזרתי לרוץ ואפילו עקפתי כמה ושאלתי אחד מהם "תגיד לאן רצים?"
הוא התנשם בכבדות וענה "לא יודע, אבל אני יודע שליד המגדל מים
מקבלים תעודת בגרות" המשכתי לרוץ ואחרי כמה שניות החלטתי שאני
אגיע לפחות עד למגדל מים ואקבל תעודת בגרות. תוך כדי ריצה
הסתכלתי לצדדים וראיתי את הקהל שיושב ומסתכל לראות מי ינצח
במירוץ. ואז הבנתי שאני פשוט רץ בכיוון הלא נכון. החלטתי שאחרי
שאני אקבל תעודת בגרות במגדל מים אני אחתוך לאט ובזהירות
לכיוון הקהל. הסתכלתי עליהם בקהל, רגועים, מחויכים, שלווים,
ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות. הסתכלתי על האנשים שרצו מלפני
וראיתי את הפנים המתאמצות, שמעתי את הנשימה הכבדה וכאב לי
עליהם. וכאב לי עליי שהייתי כמוהם. המרחק ביני ובין הקהל היה
משהו כמו שישים מטר. עכשיו אני ממשיך במסלול של האלפיים עד
למגדל מים, מקבל תעודת בגרות וחותך לקהל.    כי בסוף כולם
מתים.