אנחנו נמצאים ביקום. בתוך היקום ישנם הרבה מערכות כוכבים,
כשאחת מהן היא שלנו. בתוכה, בכוכב די קטן בחר אלוהים לשים
אותנו. בכוכב הזה יש הרבה ארצות, אחת מהן היא ארצנו שטופת השמש
והקונפליקטים. בכל אחת מהארצות האלה פועל מנגנון כזה שקוראים
לו ביה"ס. גם בארץ שלנו זה עובד. יש הרבה בתי-ספר בכל הארץ
ובכל ביה"ס יש מקום או יותר נכון מושג- "הרחבה".
בבית-ספר אחד באיזור די יפה ורגוע חיה לה בלטה רגילה שביצעה את
תפקידה ברחבה. אבל הבלטה לא הייתה מאושרת בכלל. היא לא הייתה
מאושרת כי כל האנשים תמיד היו הולכים ומתיישבים ליד העץ, בצל,
ולא שמים עליה בכלל. הבלטה געשה ושצפה: "איך זה שהעץ הבן-זונה
מקבל את כל האהבה ועליי רק דורכים כל החיים שלי?!"
יום אחד החליטה הבלטה אחרי הפסקה חמימה במיוחד, שנמאס לה. היא
הסתכלה על העץ ורצתה להיות כמוהו. היא ניסתה להיות עץ ולא
הצליחה. וניסתה עוד פעם ושוב פעם לא הצליחה. ובכל פעם שהיא לא
הצליחה היא התייאשה יותר והקנאה שלה בעץ הלכה וגדלה. היא ניסתה
ממש חזק וכל מה שזה עשה לה זה להיות יותר עצובה בגלל העובדה
שהיא בלטה. היא פשוט לא הצליחה להיות משהו שהיא לא.
הזמן עבר והתסכול גדל, עד שבאחד מן הימים בזמן ההפסקה הגדולה
החלו כמה אנשים ללכת במעגלים ברחבה ולהפריע לאנשים בשגרת חייהם
השגרתית. הסתכלה הבלטה על חבורת המשוגעים ופתאום היא הבינה...
"אני בלטה!!!" היא הבינה שהיא בלטה ושהיא פשוט אף פעם לא תצליח
להיות עץ. פתאום היא הבינה את מהות התפקיד שלה כבלטה "כל
האנשים האלה שיושבים הם עברו עליי מתישהו!" היא חשבה לעצמה.
לאט,לאט חיוך גדול התפרש על הפרצוף שלה, היא זקפה את הראש,
פרשה את ידיה ואמרה בקול "אני בלטה!!". ואז היא גילתה משהו
מדהים, כל הרחבה הייתה מלאה בבלטות בדיוק כמוה והיא התחילה
להבין שהיא לא לבד ברחבה ושיש עוד בלטות בעולם. היא הסתובבה
שמאלה ואמרה "שלום!" והבלטה שלידה החזירה לה שלום. והיא
הסתובבה ימינה ואמרה "שלום" והבלטה מימינה אמרה לה שלום עם
חיוך. ומאז הבלטה הייתה מאושרת עם החברים החדשים שלה. עם הזמן
היא למדה הרבה על עצמה מחברותיה הבלטות, כמו שנאמר: "למדים
מתוך הבלטות, כל בלטה מלמדת על בלטה..."
ככה זה ב"ברחבות"( או בעולם), יש הרבה קבוצות. יש את הבלטות,
ויש את העצים, ויש את הטריבונות ואת המדרגות.
כי בסופו של דבר אין מה לעשות, בלטות פשוט לא יכולות להיות
עצים