רצים אלי וצוחקים צחוק גדול:" נראה אותך תופסת אותנו!"
ואני רצה אחריכם בנשימה עצורה, תופסת אתכם ומחבקת חיבוק גדול.
אתם מושיטים אלי את ידיכם, מותחים אותן גבוה גבוה כדי שאבחר
דווקא אתכם מכל הילדים.
אתם כל כך יפים: לחיים אדומות, שפתיים מחייכות, שרידי שוקולד
מרוחים בזוויות הפה.
אני מחייכת ומלטפת את שערכם באצבעות חמות.
בגדיכם בגדי חג- בכל ימות השנה.
נעליכם חדשות וצעצועים כה רבים מציפים את רצפת חדריכם.
מיטותיכם הקטנות מעוטרות תמיד בדובי או שמיכה אהובים במיוחד.
רק שלא תדעו מחסור.

ושוב אני פוגשת בכם.
ושוב אתם רצים אלי בקריאות שמחה, מותחים את ידיכם הקטנות
מעלה-מעלה, שאבחר דווקא בכם, וארים אתכם גבוה-גבוה מעל כולם.
אני מביטה אל תוך עיניכם: חומות, כחולות, שחורות, מלוכסנות,
גדולות או עיני שקד, דבר אחד משותף לכולן.
הן מביטות בי אך לא רואות אותי.
הן מביטות דרכי, אל עבר הפתח, שלא להחמיץ אף שניה,
שמא אמא תופיע פתאום.
מצפות לראות אולי אבא יבקר הפעם.
או סבא.

לפעמים אתם מביטים אל תוך עיני ואני רואה, אני יודעת.
אתם מחפשים בתוכי רמז ולו הדק ביותר לאהבה שאתם אמורים לקבל
מהוריכם. אתם בוחנים אותי ומחפשים משהו שיזכיר לכם את מי שצריך
להיות כאן במקומי.

מי מחבק אתכם בלילה, כשיש רעמים? מי מודד חום ומכין שוקו? מי
מלביש אתכם לגן ומחליק סוכריה על מקל לכיס המעיל? מי נותן
נשיקות רטובות על האף?
"של מי אתם ילדים?" אני שואלת, חוששת מהתשובה.
"אנחנו?" אתם עונים במקהלה "אנחנו של אפ'חד"