בלילה עשינו אהבה. בעצם זה לא היה ממש לילה. יותר לפנות בוקר
כזה, כשיש אור לבן בוהק בחוץ אבל כולם יודעים שעדיין חשוך.
שכבנו במיטה אחת ליד השניה, בשקט. נדמה לי שעבר הרבה זמן כבר,
כי היא נרדמה. הסתכלתי על הגוף הערום והמושלם לידי. היא כל כך
קטנה ועדינה. שברירית. כמו פיה קטנה. החזה שלה עולה ויורד עם
הנשימות, ואני עוקבת. מהופנטת. העיניים שלה היו עצומות והיא
חייכה חיוך של שינה, כזה של חלומות. לא יכולתי להתאפק והעברתי
אצבע קלילה על עור הבטן המתוח. העיניים שלה נפקחו והחיוך
המקסים הופנה עכשיו אלי. התיישבתי מעליה, מרגישה את חום גופה
מבעד לתחתונים שלי. אני לא מסוגלת להישאר ערומה, אפילו לא
לידה. בעיקר לא לידה. איך אני יכולה לחשוב על להיות ערומה
לידה, כשהגוף שלה הוא כמו מקדש? נישקתי את קצה אפה והתגלגלתי
הצידה, למטה מהמיטה. חזרתי אליה עם מכחול וצבעים, והתיישבתי
שוב מעליה. אפילו שידעתי שאין משהו שיכול לגרום לה להראות יותר
יפה ממה שהיא, הייתי חייבת. הגוף שלה קרא לי. העור החלק והלבן
מחכה לי כמו בד ריק ,ואני נכנעתי בלי בעיות.
טבלתי את המכחול בצבע אדום ובעדינות מתחתי קו מהטבור שלה כלפי
מעלה, מתעקל ומתפתל. קו עדין, כמוה. טבלתי אותו שוב בצבע
והמשכתי עם המכחול אל השדיים שלה. כמה שהיא קטנה, ככה הם
גדולים ויפים. משכתי את המכחול מסביב לשמאלי, מלטפת אותו.
מסמנת אותו באדום. הקו התפתל הלאה, יוצר צורות על השד, עובר
לשני, עולה אל הצוואר. טבלתי אותו שוב, והפעם המשכתי כלפי מטה.
מטה מהשד, חוזרת אל הפופיק ויורדת אל מעל הירך. אני כל כך
מתרכזת בעדינות של העור שאני לא שמה לב בהתחלה לליטוף הרך על
הגב שלי. אני מחייכת אליה, והעיניים העגולות והחומות שלה
מביטות אלי באהבה. אני ממשיכה לצייר. האאוטליין כבר גמור
באדום, ואני מתחילה למלא בפנים. עדיין עם האדום, אני צובעת
כלפי פנימה במשיכות קטנות. לא ממלאת הכל, רק את הדפנות. אני
מחליפה לכתום ומניחה שוב את המברשת על הבטן השטוחה. אני מלטפת
אותה, המכחול נמשך קדימה ואחורה בתנועות בלתי החלטיות. היד שלי
כבר עובדת לבד, אני לא מתכננת כלום. אני רק מרגישה אותה והדם
שלי מתלהט. בלי שאני שמה לב החלק הכתום גמור, ומגיע תור הצהוב.
אני מורחת אותו ביותר התלהבות, רוצה לסיים את העניין ולנשק
אותה. אבל אני לא יכולה לפני שזה מושלם. אני מטשטשת את הקווים
בין הצבעים, מוחקת כל הפרדה. כולם הופכים ליצירה אחת.
הנקבוביות שלה נראות מבעד לשכבת הצבע. הוא חלק ממנה, כאילו
שייך לשם. העיניים שלי ממוקדות בגוף המדהים הזה, שרק לפני כמה
זמן היה חלק לגמרי. עכשיו הוא מסומן. הוא שלי. היא שלי.