קיבלתי מעטפה ממשלתית ובתוכה הוראה סתומה להתייצב בשעה מוקמת
בבוקר בכניסה ללשכת הביטוח הלאומי ברמת-גן.
לא היו שם הסברים חוץ מאזכור ערטילאי לאפשרות של עבודה
מעניינת.
לא הייתי הולך אלמלא מנוסח המכתב הבנתי שלא כדאי להתחכם אתם.
הגעתי בזמן, ואיך שצעדתי פנימה קמה חיילת שמנמנה, רב סמלת בקבע
מאד לא מרשימה, ושאלה: פישלזון? אמרתי כן. היא הובילה אותי אל
לנטיס לבנה מליסינג שחנתה לצד המדרכה במקום אסור.
נסענו בכוון של פתח-תקווה.  אחרי כמה דקות היא עצרה בתחנת
אוטובוס והעלתה לאוטו קצין בדרגת רב-סרן. היה לו מבט מרוקן
כזה, כמו מישהו שסחטו לו את המוח. הוא לא דיבר. ישב על הספסל
מאחור והדליק סיגריה.
אמרתי לו שיכבה את הסיגריה והוא כיבה בלי להתווכח. היה ברור
שהוא יודע מי אני ולא רוצה להסתבך.
הסתכלתי על החיילת דרך המראה. היא לחצה את הארבעים מלמטה. על
הפרצוף היה כתוב לה שאיבדה מזמן את התקווה להתחתן.  היא שמה
לנו את חדשות הבוקר.
אמרתי: אני לא מבין מה הם מבלבלים את הביצים. שיחליטו פעם אחת
ולתמיד- ביצה כל יום זה טוב לבריאות או שזה דופק את
הכולסטרול?
הם שתקו. הסתכלתי על השמנמונת ותפסתי אותה עם חיוך של מישהי
שיודעת דברים שאחרים לא.
אחרי כמה דקות הרב-סרן שאל: תגיד פישלזון, מה זה עושה לך שפעם
אומרים על הביצה ככה, ופעם ככה?
אמרתי לו: בכנות? הרגשה שהכל חארטה. שכבר אי אפשר לדעת למה
להאמין בעולם הזה.
לרגע העגמומיות עזבה אותו  והוא חייך בשביעות רצון.

                   

בשער של סרפנד הצטרפו אלינו שני שוטרים צבאיים גבוהים וזהים
כמו מגדלי התאומים ז"ל, וחגורים באקדחים.  חצינו את הבסיס
והשמנמונת החנתה את האוטו ליד מאחז של צריפים מוזנחים, טובלים
בחורשה מדולדלת של אקליפטוסים זקנים. השוטרים התנצלו על שהם
צריכים לקשור לי את העיניים.
אמרתי להם: ואם לא? ברור לכם שאני כבר אזרח.
אז תצטרך לחזור למאיפה שבאת.
הפתיעו אותי הממזרים. קיוויתי שיגידו " אז נאלץ בכוח"  ואז אני
אתקע להם מכות.  לא סובל שוטרים צבאיים.
אמרתי: כוסאמוק אתם יודעים עלי יותר מדי. אף אחד לא חייך. כולם
סביבי התייחסו ברצינות לג'וב שלהם.
אז ויתרתי : יאללה נבלות תקשרו לי.

                           

הלכנו משהו כמו מאתיים צעדים ושמעתי איך אנחנו נכנסים למבנה עם
שומרים ופקידות קבלה, ועוד הרבה רחשים שמשמיעים אנשים מבוגרים
בעלי קולות סמכותיים ודיסקרטיים.
ירדנו במעלית ויצאנו אל פרוזדור רחב היכן שהורידו לי את המטפחת
מהעיניים.
הושיבו אותי בחדר קבלה נאה, לא משהו שאתה מצפה למצוא בתוך מחנה
צבאי. החיילת דפקה בדלת מתכת כבדה צבועה בבורדו עם שלט מוזהב
וסתום -  ממ"פק 3.
הרב-סרן העגמומי לחץ לי יד ואיחל לי "בהצלחה."  
אמרתי: שיהיה גם לך.
הוא לא התאפק ואמר: השמועות הסותרות על הביצים? זה אני. וגם
הרעיון שהעישון מועיל לפרקינסון ואלצהיימר.
לא הבנתי מה זאת אומרת שזה שלו, ובכל זאת אמרתי לו: יופי, אבל
החארטאבונה הזאת כבר משעממת את הציבור.
הוא הסתובב אל הפינה והתחיל לבכות. הסתכלתי על השוטרים, הם
הביטו ברצפה.
אמרתי לו: יאללה תסתום!  
איך הוא לא מתבייש. בכל זאת רב סרן.
השתררה שתיקה מביכה. פתאום הוא הוריד את הדרגות מהכתף והטיח
אותן על דלת הממ"פק.
נוצר צליל קטנטן ועלוב של שקשוק מתכות. העגמומי פתח את הדלת
וצעק פנימה : אתם יכולים לדחוף את הטכסים המחורבנים שלכם לתחת.



                               

החיילת חזרה אלי אדומומית ואמרה: יעקב פישלזון, אתה יכול
להיכנס. מבקשת אותך לדבר בנימוס, אלו אנשים שנכנסים ויוצאים
אצל ראש-הממשלה חופשי.
מבפנים כל העסק נראה כמו לשכה של מנהל בכיר בחברה בינ-לאומית.
ישבו שם על כורסאות שלושה אנשים מכוסים עד הצוואר בכובעי צמר
של שודדי בנקים.
אחד מהם היה תת-אלוף, השניים האחרים לבושים באזרחית. היו להם
אקדחים בחגורה.
החיילת בקבע הושיבה אותי על הכורסא הריקה מולם ויצאה אחרי
הדלת.
אחד מכובעי הצמר אמר לי: אתה מנחש למה אתה כאן?
אמרתי: אין לי מושג ירוק. ביקשתם אז באתי.
הוא אמר: המדינה צריכה אותך.
אמרתי: חשבתי שהמדינה עוד כועסת עלי.
הם אמרו: תשכח את התקרית בג'וניה. מה שהיה היה.
אמרתי: אז למה דווקא אני?
אמרו: יש לך כישורים ייחודיים.
באמת?
באמת.
אתם רוצים שאני אחנוק מישהו בשביל המדינה?
אמרו: לא תודה. אנחנו מסתדרים לא רע בקטעים האלה. רוצים שתקבל
על עצמך תפקיד צבאי חשוב.
אמרתי להם: איך צבאי? הורדתם אותי לדרגת טוראי ושחררתם אותי על
סעיף פסיכי, ועם פרופיל יותר נמוך משל הסבתא שלי.
אמרו: כשצריכים את הגנב מורידים אותו מעמוד התלייה. נחייל אותך
ותקבל דרגת רב-סרן עם כל התנאים הנלווים. אתה יודע, משכורת,
מכונית, תלושי הנחה.
הם קנו אותי עם דרגות הרב-סרן המנוולים.
שאלתי: אפשר להתקדם? להגיע לאלוף משנה ?
מישהו מהם צחק. אפשר, אבל התפקיד שוחק. עד עכשיו כל אלו שהיו
לפניך נתקעו עם הרב-סרן.
אז מה הג'וב?
רוצים שתתמנה ל"רב-סרן שמועתי."
אמרתי: ואוו ונכנסתי לאופוריה. בכל זאת, מתוך הרגל, שאלתי: ואם
אסרב?
אמרו: נצטרך להעלים אותך. אתה כבר יודע יותר מדי.

                                 

שאלתי אותם: מה לגבי יציאות ותורנויות?
אמרו: פעם בשמונה שבועות אתה עושה קצין תורן, אולי גם בפסח.
בשאר השבתות אתה יכול לצאת.  באמצע השבוע אתה נשאר לישון במשרד
שלך.
אמרתי: נראה לי. רגע אחד, אני אמשיך להגיע לכאן בעיניים
קשורות?
אמרו: מה פתאום. זה רק בפעם הראשונה בשביל שאם תרצה לוותר לא
נצטרך להרוג אותך.
אז כעת מאוחר מדי?
התת-אלוף אמר: בוודאי. איך שאתה יוצא מהחדר רב- סמל רבקה תחייל
אותך וסגן-אלוף מם יעניק לך את הדרגות ויסביר לך איך להתנהג.
כל הבעיות אליהם. לכל האחרים בבניין אתה אומר בוקר טוב וערב
טוב, סיחה ששפכתי עליך את הקפה, ושתיים שלוש מילים על מזג
האוויר.
אמרתי: זה ברור.
מחוץ לבניין אתה אומר על העבודה שלך - "ממפ"ק 3 ,"  ועובר
לדיבורים זהירים אודות החיים שמחוץ לבניין הזה.
שאלתי: איך הגעתם אלי דווקא?
אמרו: ביררנו. יש לך את הנתונים.
אמרתי: בכל זאת, יש בארץ הזאת הרבה סופרים וקופירייטרים
מקצועיים.
אמרו: נראה לך שעמוס עוז ייקח על עצמו את העבודה הזאת? אתה הכי
מתאים. פה לא מדובר ביצירתיות נטו. אנחנו בודקים אישיות, מצב
משפחתי, רקע, וכאלה.
אמרתי שזה בסדר, והם עודדו אותי: תשאל עכשיו כל מה שעולה לך
בראש, כי אחרי שתצא מכאן לא יהיה לך את מי.
שאלתי אותם בשביל מה בכלל הם צריכים את כל הבבל"ת הזה?
אמרו: צריך.
אמרתי: אז אתם מעדיפים שאני אייצר שמועות בעלות מאפיינים
צבאיים?
אמרו: לאו דווקא. תפציץ חופשי בכל הכיוונים. גם ספורט הולך,
שמועות על קניית משחקים. מה שבראש שלך.
אמרתי: זו אחריות גדולה.
אמרו: על תדאג פישלזון. האחריות עלינו. אתה תקבל משרד יפה עם
מחשב ומדפסת וגם עיתונים מכל העולם. יהיה לך אינטרנט, אבל לא
תוכל לשלוח חומר. את התוצרת שלך רב-סמל רבקה תעביר הלאה. מישהו
כבר ידאג למיין אותו ולהפיץ. וכדאי שתפגע.
ממש התחננתי: תנו כיוון, דוגמאות. אבל הם סירבו.

                               

שאלתי אותם: הרב סרן הבכיין, זה שהחלפתי אותו, מה קרה אתו?
אמרו: הפסיק לפגוע.
אמרתי: דווקא התחיל טוב עם "רון ארד נמצא בארץ."
אמרו: נו... כאילו אמרו יופי, ומה הלאה.
הסכמתי אתם: נכון, כצרכן של שמועות נראה לי שבשנה האחרונה הוא
נתקע עמוק מדי בענייני ביצים וסיגריות. לא המריא. ודווקא
הקולגה הערבי יצא גדול עם הקונספירציות על מגדלי התאומים, עם
איך  ש"המוסד" ידע על הפיגוע והזהיר את כל העובדים הישראלים.
הם לא התאפקו וגיחכו.
הייתי בשוק. אמרתי: מה? גם זה אנחנו?
הם לא אישרו, אבל התפלאו עלי: באמת, פישלזון, תפעיל את המוח.
את מי הידיעה הזאת משרתת לטווח הארוך?
אמרתי: ואלה כשאני חושב על זה היא משרתת את כוח ההרתעה של
"המוסד".
ניצלתי את ההזדמנות: הצוללת "דקר," בשביל מה היה צריך את
השמועות שהם בשבי הרוסים וכאלה?
לא רצו להגיד לי.
שאלתי: לא יריתם לעצמכם ברגל עם הקונספירציות על רצח רבין?
אמרו: תחשוב בגדול, פישלזון.
אמרתי: נדמה לי שקלטתי אתכם. אתם, לא חשוב לכם מה, העיקר
אוהבים קונספירציות.
אמרו: זה הטופ במקצוע. אבל גם סתם שמועות מופרכות עושות לנו את
זה.
שאלתי: אני יכול לכתוב לכם על האבא שנסע לוועידה באילת
וכשהזמין למלון זונה - הגיעה הבת שלו?
אמרו: אפשר.
ניסיתי שוב: יש לי את הסיפור המדהים הזה על איך שמוצאים צוללן
בתלבושת קומפלט בתוככי יער שרוף וכולם משתגעים איך הוא הגיע
לשם, עד שמתברר שמטוס הכיבוי שאב אותו בטעות מהים.
אמרו: תעשה מה שאתה חושב, העיקר שתיתן תוצרת. המיון עלינו.
אמרתי: נשמע ג'וב נחמד. איפה כאן הקאץ'?
נשבעו שאין קאץ'.
הצדעתי ויצאתי.

                               

אחרי שהתחיילתי יצאתי החוצה לטייל בבסיס עם הדרגות החדשות. אני
נראה טוב במדים. על ספסל שתחת עץ האקליפטוס, במקום בו קשרו לי
עת העיניים, מצאתי את העגמומי. הוא כבר היה על אזרחי. חיכה לי
כנראה. ביקשתי סליחה שכעסתי עליו בחדר ההמתנה.
אמר לי: קיוויתי שיהיה לך את השכל לא לקחת את התפקיד.
אמרתי: למה? דווקא תפור עלי בול.
הוא צחק במרירות: בהתחלה הכל נראה יופי, אבל אחרי כמה זמן אתה
מתחיל לנבול.
אמרתי: למה מה קורה?
אמר: חסר לך את הפידבק. כל מה שאתה רואה לפני הפרצוף זה את
רב-סמל רבקה. והיא פחות תקשורתית מהלן קלר. לוקחת את המגש עם
התוצרת ומחזירה מגש ריק. אתה שואל אותה - נו רבקה, איך הם
אוכלים את הרעיונות שלי? כלום. אולי חייכו? אולי עשו איזו
תנועה עצבנית של שפת גוף? היא לא בקיאה בניואנסים ובשפת גוף
בפרט. בשביל זה היא מחזיקה שם מעמד כבר עשרים שנה.
בהתחלה אתה חושב שאם השמועות שהמצאת תופסות תאוצה אז הם
מרוצים, אבל זה לא ככה. לפעמים, אחרי נגיד חצי שנה, פתאום היא
מביאה לך פתק קטן -  "עזוב אותנו עם נחיתות של חיזרים, זה
פאסה." זורקים לך גחמונת בפרצוף, בלי הסברים, בלי לשמוע אותך.
ודווקא חיזרים הלכו כאן יופי בתחילת שנות התשעים.

                             

                       
אמרתי לו: אתה בטח גירדת את הנושא מכל הצדדים. בשביל מה הם
צריכים את כל הקישקשתא?
אמר: בשביל למנוע הפיכה. רוצים שהציבור יתעסק בשמועות חסרות
ערך במקום בבעיות האמיתיות. באופן כללי הם רוצים עולם חמקמק.
בגלל זה לפעמים נדמה לך שלא משנה להם מה שתפריח, העיקר שתפריח.
אבל בכל זאת - בגדול - זה כן משנה להם, כי הם רוצים ליצור
אווירה מסוימת, מצב רוח לאומי.  אתה יודע פישלזון, לפעמים אתה
לוקח משהו שבכל העולם מחליק על חמאה - נאמר איש השלג - וזה לא
תופס. מיקמתי בחרמון יטי משלנו. אחד כחול לבן שעושה גיחות
קצרות לצפת, והשמועה נתקעה בצנרת.
ניסיתי מפלצת בכינרת, ולא עבר. כתבתי להם שבסקוטלנד זה פיצוץ
תיירותי והם לא ענו לי.
אז הלכתי על סתם תנין - והשמועה עברה. כנראה שהם היו אז בקטע
של להפחיד את הציבור בקטנות. התיירות זה לא העסק שלהם.
ככה זה, הם לא נותנים פידבק. אפשר להשתגע. לפעמים אתה בטוח
שלרעיון שלך אין שום סיכוי להיקלט, אבל בסוף זה דווקא עובד כמו
שעון. כתבתי שאימא של שמעון פרס ערבייה. אמרתי לעצמי שצריך
להיות מפגר בשביל לאכול את זה, אז הוספתי שגם יש לו מניות
בתדיראן, רק בשביל להישאר עם משהו ביד. בסוף גם האימא הערבייה
תפסה יופי.
שני השוטרים הצבאיים הופיעו  מאחורי הפינה. הם היו כעוסים.
רבקה ישבה בכסא הנהג והסתכלה קדימה. רק קדימה. ראו עליה
שהעגמומי כבר לא מעניין אותה. מחוק. הם דחפו אותו אל המושב
האחורי בגסות והתיישבו משני צדדיו.
דפקתי להם בחלון ושאלתי מה הולך פה? לאן לוקחים אותו? ורבקה
נתנה גז.