אפולו- זה מה שהוא, הבנתי אחרי שלי קרא ונוס.
סמל היופי הגברי, סמל מיני, סמל האהבה בשבילי. בעל יופי לא
מציאותי וביחד הרגשתי שאנחנו שני אלים שמרחפים בשמים. כל
ההכרות הזאת הייתה בשבילי כמו מסע בחלל, כל דבר שגיליתי- כמו
לגעת בעוד כוכב.
שלמות זה דבר שלא היה לי מעולם, אבל היה לי איתו כשהוא היה
לידי כשנגע בי, כשחייך- כשאהב.
כל נגיעה מלאה אותי בקסם ואנחנו כמו בסרט מצויר, מעלינו אין
סוף כוכבים וזיקוקים בכל הצבים מתפוצצים בצורות מטורפות ורק
בשבילנו, שיהיה מושלם לשנינו.
בכח מנסים לעצור את הזמן שלא יגמר- אז לרגע עוצרים, מסתכלים,
מתבוננים, בוחנים, מנסים להאמין- איך זה הגיוני? זה לא
מציאותי.
פוחדים להתעורר ולהבין שזה חלום, אז מפסיקים, שוטקים, מסתכלים
ומחייכים ורק לפני רגע הייתה השקיעה ופתאום בלי שנרגיש למרות
ששטקנו ועצרנו הכל מסתכלים לשמיים והנה באה הזריחה בהפתעה, בלי
שנדע.
ואנחנו עדין ביחד, עדין נוגעים, עדין שוכבים, עדין אוהבים,
ועוד שקיעה ועוד זריחה ולי אין שליטה.
ושוב בא הדחף לגלגל עוד אחת והיא הייתה כל כך מושלמת וכל כך
יפה והיא השתלבה יופי בתוך האווירה המדהימה שיצרנו, אני והוא,
ביחד לבד.
ישבנו שלושתינו, אני הוא והג'ויינט המרשים שפשוט ביקש והתחנן
לא להגמר ולמרות שעצרנו ןלפעמים מרוב חוסר ריכוז, מרוב שהיינו
כל כך שקועים אחד בשניה היינו שוכחים.
אז למרות שניסינו הוא נגמר, וגם אנחנו שוב ושוב עד שהלילה נגמר
ואז גם הזמן, הזמן שלנו היה להיות ביחד.
אני מתגעגעת להרגשה, לתחושה החמה, מתגעגעת לחיוך המאוהב לכיף
שלא נגמר. אני מתגעגעת אליו- אפולו.