אני והחתולים עם לכלוך בצבע מתכת נוזלית. אני חושבת שאולי זה
נפט וזה מסוכן וצריך לשטוף את זה, אבל המבריקות של הלכלוך על
זרועי ועל החתול האפור שהוא כל כך רחובי שהוא מעביר את
הרחוביות לכל מי שנמצא ברדיוס של 5 מ' ממנו, מהפנטת אותי ואני
מתיישבת על ערימה רכה של שקיות אשפה מניילון מלאות מוצרי מזון
רקובים, קרטונים ספוגי שומן ומוצרי היגיינה נשיים משומשים. זה
מזכיר לי פוף מימים עברו ורק הריח מונע ממנו לראות במוחי
זיכרון צלול. החתול האפור מיילל ומתחכך בי. עוד קצת מהמתכת
הנוזלית נמרחת עלי ואני מצטמררת בנעימות. אני חשה רגשות חיבה
עמוקים כלפי החתול האפור אבל הרעיון ללטף אותו אפילו לא עולה
במוחי. הרעיון הזה הוא כל כך לא טבעי לגבי החתול האפור. הליטוף
לא קיים בעולם המושגים שלו. אף אחד לא ליטף אותו אף פעם. אפילו
לא האנשים שמאחורי דלתות העץ האחוריות שצבועות בצבע ירוק חדש,
עם שלוש מדרגות בטון ישנות, אפורות כמו החתול, שמובילות לסמטה,
לשם הם יוצאים לזרוק את הזבל שלהם.