כמה זמן יכול אדם אחד להתעסק באותה המחשבה?
לחפור בתוכה? להתעמק?
הרי זו היא תמצית הפנטיות.
הצבנו לעצמנו מטרה ועלינו להשיגה.
יש לציין שעם הזמן המכשול רק הלך והתרכך.
תחילת המסע היה מייגע אבל בחרנו לצאת דווקא אל המסע הספציפי
הזה. כל צעד שלקחנו קירב אותנו יותר אל עבר האמת...ועכשו היא
כאן...האמת. מתרפקת על הדלת, מתחננת שניתן לה הזכות להיכנס. אך
איננו עושים זאת. למה?
מדוע איננו מסוגלים לפשוט את ידינו קדימה בבטחה ולאמצה אל
קירבנו?
מתי נוכל להודות בכך שאנחנו חוששים? חוששים מפניה הטהורות של
האמת.
אותם המילים נבלעות במקצועיות כה רבה מתחת לחליפות מחויטות
וחיוכים מעוצבים ולתוך תחושת האחריות המזויפת. אפילו בתוך חדרי
חדרים, באמצע הלילה,כשאיש אינו מקשיב...גם אז איננו מסוגלים
אפילו לעלות על דעתנו את המחשבה שיתכן שאנו חוששים מפני האמת.
אנחנו הרי בני אדם חזקים ועמידים מבחינת פיזית,מנטאלית ונפשית.
וחוץ מזה, לא יתכן ש"האמת" כל כך שונה בהגדרתה מן המושג
"מציאות".
יתכן שהם אפילו חופפים... "האמת" ו"המציאות".
אז למה לנו להיות מודאגים...?
כמה זמן יכול אדם אחד להתעסק באותה המחשבה?
לחפור בתוכה?
להתעמק?
הרי זו היא תמצית הפנטיות.
ואני לא פאנט...
או שכן. |