שעת אחר הצהריים,
הלכתי ברחוב,
וראיתי את זה,
ונעשה לי טוב.

השמיים היו כחולים כל כך
והשמש עמדה להיפרד בשוליים
היא שלחה קרניים כתומות רכות
והביאה לי חום, ואור וצריבה בעיניים.

שעת אחר הצהריים,
הלכתי ברחוב,
שמעתי את זה,
והיה לי כל כך טוב.

הציפורים ציפצפו על העצים,
העלים רשרשו עם הרוח,
על המדרכה חבריהם הזקנים,
עפו איתה למקום לא ידוע.

שעת אחר הצהריים,
חציתי את הרחוב,
והרגשתי את זה,
את כל הטוב.

וזה היה לי האושר.
רגעי ונצחי,
מוכר ומפתיע תמיד.
וספגתי:
את צווחות הציפורים,
את רעש המכוניות,
את הכחול, הכתום, הירוק,
את האור, והחום.
וחשבתי, ובמוחי הרצתי שיר
שנדבק אלי באותו יום.

והאנשים שחלפו על פני,
לא הבינו למה חייכתי,
רק לבי בקרבי התרחב,
רק אני על המדרכה ריחפתי.