נועה הייתה מסוג הבנות שיש להן את הגרוב.
גרוב?
גרוב.

- "נועה, את לא עוזרת לי!"

- "כי אני מטורפת!"

- "לא נועה! מה פתאום! את לא מטורפת! חס וחלילה!"

- "אז למה שלחו אותי אליך?"

- "נועה,זה שאת באה לפה, לא אומר שאת מטורפת. יש לך בעיה קטנה,
אנחנו נטפל בזה, אני- אטפל בך... ספרי לי על עניין האוכל,
והצבעים."

- "בטוח? טוב... בסדר, אז... אתה תמיד יושב כל כך קרוב
למטופלים שלך? לא משנה, אני לא מבינה מה מוזר בזה. אני אוכלת
כל יום דברים שהם באותו הצבע. יום ראשון- אדום, יום שני- ירוק,
יום שלישי..."  

- "למה נועה? למה את עושה את זה?" שאל, בעודו מחליק את ידו על
הלחי שלה.

- "אתה תמיד נוגע במטופלים? לא משנה... לא יודעת למה אני עושה
את זה, לא ממש הקניתי לזה חשיבות, זה פשוט לא נראה לי כזה ביג
דיל. כאילו, אז מה אם יש לי צבע לכל יום, לדעתי זה רק הופך את
החיים להרבה יותר מעניינים. וחוצמזה, זה גם חוסך לי הרבה זמן
עמידה מול המקרר עם פה פעור ופרצוף תוהה מה אני אוכל היום..."

- "כן, תמשיכי..." שאל, והיד עברה בנתיים לירך.

רצף המחשבות האירוטיות שעברו במוחו המעורער למדי של הפסיכולוג
היקר ביותר שכסף יכול לקנות בעודו מתעלם לחלוטין ממה שנועה
אמרה נקטע די באכזריות. הרגשה חמימה, שהפכה לחמה יותר, וחמה
יותר, ורותחת אי שם בבטן התחתונה, מלווה בסחרחורת קלה- נפלה על
הפסיכולוג. תעתועי צבעים החלו לעבור מול עיניו, מסתובבים
לאט... יותר מהר, ויותר מהר. צורות גיאומטריות מרהיבות כמו
בשומר מסך של מחשב חלפו במהירות-על מעל לראשה של נועה. הוא
נזכר במשחק הכדורגל של ליגת הילדים כשהיה בן 12. "מה הקשר?"
שאל אותו מוחו, "איך אנחנו מקשרים בין שני האירועים?" שאל מוחו
המעורער שוב.

- "תנסה להשתמש בעיניים שלך, פאקינג סייקו" לחשה לו נועה לתוך
האוזן.

- הפסיכולוג- המום, מההרגשה החמה שנהפכה במהרה לכאב חד שמפלח
את כל גופו לאט לאט לא ידע איפה להתחיל. "איך... איך... איך
שמעת מה אני חושב?" שאל, מחזיק את עצמו בכוח מלא להתעלף מרוב
כאב.

- "זו ממממממש לא הנקודה כרגע..."

הוא השפיל מבטו לאט לאט. פחד אפף את גופו המצומק. הוא ראה את
ברך הנערה נעוצה עמוק בתוך אשכיו.
הוא לא חווה כזה כאב מאז שהיה שוער בליגת הילדים.

- "אז... זה מה שזה היה..." לחש, נפל מכיסאו, והתמוטט על הרצפה
תוך כדי השמעת אנקת כאב עלובה.

נועה קמה מכורסת המעצבים הנוחה. היא נעמדה מול המראה והחלה
מסדרת את שיערה. משסיימה, המשיכה לעמוד והסתכלה על עצמה. היא
החלה לבחון את עצמה. היא סובבה את פניה ימינה, שמאלה, הוציאה
לשון, כיווצה את הפרצוף, עצמה את העיניים ואז בעצם גילתה שהיא
לא יכולה לראות איך היא ניראת כשעיניה עצומות.

- "חבל, דווקא חשבתי שסופסוף מצאתי פסיכולוג נורמלי, מסתבר
שכולכם דפוקים במוח."

- "לא... נועה, אנחנו יכולים לעבוד על זה..." פלט הפסיכו בבכי.
"אני צריך עזרה, תעזרי לי לעבוד על זה?"

- "תעבוד על זה!" אמרה ותלשה מהקיר הססגוני את פאזל ה-10,000
חתיכות העוד יותר ססגוני של מוזיאון פומפידו הצרפתי.
- "אגב, לא אמרתי לך למה עזבתי את הפסיכולוג הקודם שלי..."

- "למה?"

נועה הרימה את האגרטל הכבד שהיה בפינת החדר והחלה מתקרבת לעבר
הפסיכולוג המייבב מכאב על הרצפה.
היא התכופפה לעברו, מכוונת את הארגטל לראשו.

- "מה... מה את הולכת לעשות עם זה? זה מה שעשית לפסיכולוג
הקודם? נועה! לא התכוונתי למה שעשיתי מקודם! יש לי בעיות!"

נועה הוציאה פרח מן האגרטל.
-"סיתוונית" אמרה. רוב האנשים לא מכירים את הפרח הזה. הוא פרח
מוגן ידעת? שאלה, ושמה את הפרח בפיו בסגנון רקדן טנגו ספרדי.
"תראה איזה יופי אתה נראה עכשיו, נורמלי לחלוטין. תענה לי על
שאלה אחת לפני שאני הולכת. אם אני אוכלת פסטה, ואנטי-פסטי, זה
אומר שבעצם לא אכלתי כלום?

- "מממממממוווו%#@#" פלט הפסיכו בגלל הפרח התקוע בפיו.

- "ידעתי!" קמה, ניגשה אל המזגן היוקרתי, לקחה משם את מסטיק
הבזוקה הלעוס ששהה עליו כשעה ארוכה ולא התקשה בגלל החום.
היא החלה לועסת אותו בקולניות שלא הייתה מביישת שום פרחה ואמרה
תוך כדי לעיסות "יאללה שומאכר, אני עפתי!"

-"גווועאלד" פלט הפסיכו והתעלף.

אי שם, על גדר נטושה, יושבת לה נערה לא מנומשת, מחזיקה שקית
שוקו גמורה בידה, מנסה לשחזר בפיה את טעם יצירת המופת
הישראלית.
"הם נגמרים מהר מדי..." חושבת לעצמה ושומטת את השקית על הרצפה.
"זה יתכלה עוד כמה מאות אלפי שנים, שלא יזיינו לי את השכל שאני
מזהמת את הסביבה!"
נועה ירדה מהגדר, והחלה ללכת לכיוון ביתה. היא עברה בגינה
הציבורית, שם נערך באותו הזמן כנס של איזשהי אגודה לילדים
אוטיסטים.
"פאק, רק שלא יתחילו לדבר איתי עם המבטא האוטיסטי שלהם... אין
לי סבלנות, לא עכשיו..." אמרה והלכה מהצד השני של הגינה.
טפיחה קלה ומוגבלת על גבה גרמה לה להבין שהיא לא תצא משם בלי
להתחמק מהם.

- "איפה אמנון?" נשמע קול אוטיסטי-נשי-ילדתי מגמגם.
- "מי??" שאלה נועה.
- "אמ... אמ... אמנון, אי... איפה אמ...נון?"
- "אני לא יודעת מי זה אמנון, ובטח לא איפה הוא נמצא." אמרה.
נועה ניסתה להישמע כמה שיותר רגועה. היא עברה הרבה בחיים וזה
לא אוטיסטית בת 11 שהולכת להוציא אותה מהשלווה התמידית שלה.
- "איפה אמנון?!" שאלה הילדה בתקיפות.
- "אני באמת לא יודעת, מצטערת!"
- "איפפפפההההה  אמננננווווווון???" צרחה הילדה.
זין על שלווה תמידית, זין על הילדה האוטיסטית הדפוקה הזאת. "את
יודעת איפה אמנון?! הוא בתחת שלי! צועק הצילו! הצילווווו!!
הצילוווו!! הנה את שומעת? הצילוווו! זה אמנון צועק ישר מהתחת
שלי! אוי, יודעת מה?? אמנון מת! הוא מת!!" צעקה נועה על הילדה,
כשהיא מטלטלת אותה בחוזקה.
נועה עצרה, לקחה נשימה ארוכה, ספרה עד 10 וכשזה לא עזר- היא
פשוט נרגעה.
-"אני מצטערת, אני לא יודעת מה עבר עליי. תראי, אני עוברת קצת
חרא בזמן האחרון, אני לא אוכלת טוב. הפסיכולוג שלי..."
הילדה לא הראתה שום סימן חיים. עצם העובדה שהיא עמדה היה סימן
החיים היחידי שהראתה.
העיניים שלה החלו פתאום להאדים.
-"אמ... אמנון...ממממ... מת?" גימגמה.
- "לא לא מתוקה, אמ..." היא נקטעה.
- "אמנון מת... אמנון מת? אמנון... מת... אמנווווווווווווון
מממממתתת!!!!!! עכשיו גם אני מתה!!!!!!" צרחה הילדה בקול מחריש
אוזניים, פשטה את שימלתה הורודה והחלה לרוץ עירומה ברחבי הגינה
הציבורית בעוד המטפלות רודפות אחריה וצווחות כמו להקת
תרנגולות.
שאר הילדים האוטיסטים שצפו במחזה ה... לא יודע איך להגדיר את
זה, התחילו לבכות, להתפשט ולרוץ גם כן.
"אני מ-מ-ש לא צריכה את החרא הזה עכשיו." נועה החלה לרוץ לעבר
ביתה שהיה ממש מעבר לגינה.

"בבית... סופסוף..."
היא התיישבה על מיטתה, מסתכלת על שמיכת הפוך שהייתה קטנה מדי
בשביל המיטה ובשביל נועה בכלל. הרגליים שלה תמיד היו בחוץ
כשהייתה מתכסה וזה היה מתסכל אותה. היא הסיבה מבטה לעבר מחמם
המגבות שלה (כן, יש כזה דבר מסתבר)- חביאר.
היא ירדה מהמיטה, והתיישבה על השטיח, ליד חביאר מחמם המגבות.
"רק אתה מבין אותי חבי, אתה אף פעם לא מאכזב."
- "טוביה".
- "מה?"
- "טוביה, קוראים לי טוביה." פלט מחמם המגבות.
- "חביאר! ממתי אתה יודע לדבר?!"
- "תגידי מה את ילדת תשדיר של יום טוב?! אמרתי לך שקוראים לי
טוביה! אל תהיי ילדה קשה, לא עכשיו! חביאר זה שם של דיקטטור
אפגני, מאיפה הקרצת את השם הנוראי הזה?! קוראים לי טו-בי-ה!"
- "למדנו בהיסטוריה על דיקטטור אפגני..."
- "לא באמת אכפת לי מאיפה הבאת את השם! זו הייתה שאלה למען
השאלתיות של העניין! לא באמת אכפת לי!"
- "אתה... די גס רוח יחסית למחמם מגבות! כל מחממי המגבות
כאלה?" שאלה נועה בכעס.
- "נועה, אני מחמם המגבות היחיד בעולם. שמעת פעם על עוד מישהו
שיש לו מחמם מגבות? את היחידה. בראתם אותי כדי שאהיה לבד
בעולם. אני בודד, אני זקוק לחברה, ורצוי נשית. קחי לי צילינדר
ותבני בצלמי מחממת מגבות, שתהיה עזר כנגדי."

שנה עמלה נועה, מנסה ליצור את מחממת המגבות המושלמת בשביל
חביאר (טוביה) אך ללא הצלחה. היא לא יצאה מחדרה לעולם והתקיימה
אך ורק מסוכריות פז.
היא התייאשה, וטוביה ראה את זה. יום אחד הוא קרא לה.
- "מה יש טוביה?" שאלה נועה בייאוש.
- "נתקי אותי."
- "מה?!"
- "ראיתי כמה שניסית. כנראה שזה לא נועד להיות. אין לי מקום
בעולם הזה נועה. האנושות עוד לא מוכנה למחממי מגבות. נתקי
אותי, עייפתי מחיי כבר, אני רוצה לנוח קצת..."
נועה החלה לבכות כמו שלא בכתה מעולם.
- "אתה לא מבין שאתה הדבר היחיד שיש לי? איך אתה יכול לבקש
ממני לנתק אותך? אני אוהבת אותך טוביה! אוהבת אותך! אתה היחיד
שעושה אותי מאושרת בעולם העכור והרע הזה!"
- "נועה, יום יבוא ותמצאי את האושר האמיתי. אני עברתי הרבה
בחיים, תאמיני לי. את מאמינה?"
- "כן..." אמרה נועה בבכי.
- "עכשיו... תורידי את המסטיק הלעוס שלך ממני, ונתקי אותי. היי
שלום נועה, תודה על ה..."
נורת ה-ON של טוביה דעכה ונכבתה.
נועה שכבה על רצפת חדרה ובכתה כשעה, כשהיא מחזיקה את טוביה
שהתקרר בנתיים.
לפתע התרוממה, והתיישבה על השטיח. היא ניגבה את הדמעות וקמה על
רגליה. בחוץ החל לרדת גשם.
היא יצאה החוצה, מסונוורת מהשמש שלא ראתה כבר שנה. היא החלה
להסתובב ברחוב, כולה רטובה מהגשם.
היא הסתכלה על השמיים, בעודה פותחת את הפה ומוציאה לשון החוצה,
נותנת לגשם להרוות אותה.
לפתע ראתה את רוחו של טוביה מבצבצת מהשמיים.
"נועה! באמת שיהיה בסדר, אל תדאיגי את ליבך הקט! יש עתיד..."
נועה חייכה, ישרה את מבטה, והחלה ללכת בגשם זקופת קומה ומלאת
שמחה.
"ברסססמי, יש עתיד..."