אנה העדיפה שיקחו אותה מאחור בזמן שהיתה שוטפת כלים.
כך יכלה להניח את הצלחת או הכוס באיטיות בחזרה אל הכיור המלא,
לנעוץ מבט בחלון שטוף האור ובאנשים ברחוב ולפתח איזה רעיון.
היא הקפידה לא לסגור את הזרם  מכיוון שרחש המים המונוטוני הקל
עליה להתרכז ונעם מצידו שתק כל הדרך, נזהר לא להפריע את
שלוותה.
בהתחלה טיילו ידיו תחת שמלתה מחליקות משם את תחתוניה אח"כ הרים
את השמלה.
לפעמים הוא טורח על ברכיו, לשונו נעה בין שפתותיה , להקל על
החדירה ואז לקולם של המים חודר לתוכה, צוואר מתוח ועיניים
עצומות, בלי מילה.
חיוך קטן מאוד, זעיר, מופיע לפעמים בזוית פיה והקו הברור
שמפריד בין אודם שפתיה לעור פניה הלבן נע רטט זעיר עוד יותר.

אני נח באחרונה רק לאור גוויעתו של הלילה. אם הייתי מת מדי יום
לא הייתי צריך להוכיח לכולם שאני לומד, או משתדל ללמוד את
החוקים של המשחק הזה שקיבל איזו התפתחות אור לאתמול. כך לא
היתה נותרת שום משמעות לעברי שהיה מתחדש עם שחר וההווה היה
מתעצם ונמתח ליום שלם.
לפעמים אני מאבד תקווה שאבין יום אחד את מלא משמעותו של הרגע.
העכשיו כבר עבר ואינו, וכדי להשתכנע שאני חי בהווה אני כופה על
עצמי את העבר הקרוב זה שחלף לפני שניה ומדמה אותו להיות העכשיו
שאיבדתי.
ככה רגע לפני הנאה מתפרצת אני מאבד את תחושת החלף והנוכחי שחלף
מיד אחריו.
יושב באיזה בית קפה ומביט בנשים שחולפות אקראי ברחוב וכל אחת
היא השניה הנכחית שאבדה ואינה.
הזמן מתקתק בעקבי אישה יפה שמנופפת לנהג מונית שנעצר, נעלמת
ולא חוזרת יותר לעולם.
ההחמצה.
ההחמצה היא הדיבוק שלי.

אנה נבראה בשביל תחושה אחת ורגע. נעצר בראשה, אוחזת בחוזקה
בצוואר הברז וכופה על עצמה להותיר את עיניה פקוחות כשהוא חודר,
כדי לראות איך הרחוב נעצר לשניה ארוכה והעולם כולו מקדש את אי
המחשבה בחוסר תנועה מושלם.