(ישראל שלי - דו"ח מצב, 3 מרץ 2002)

אתמול, מוצאי שבת, התפוצץ מחבל בשכונת מאה שערים בירושלים,
באמצע עבודות השיפוץ בבית של יהודה. יהודה גר בראש העין, שזה
מקום אחר לגמרי ושם אפשר היה לשפץ חופשי חופשי מבלי שאפילו היו
יודעים על הפיגוע הנורא, לולא פרצה הטלביזיה בשידורי זוועה
מקומיים. אצל יהודה עובדים שני פועלים רומנים שיודעים היטב את
מלאכת הבניה. הם נמצאים בארץ כבר שלוש שנים ומדברים את השפה
באופן שוטף, והם אפילו לא הלכו לאולפן. האולפן שלהם היה מנהל
העבודה באתר בו הם עובדים ביום, המשטרה שבודקת אם יש להם
אישורים והישראלים במקומות בהם הם מסתובבים בלילה. בחיי
היום-יום שלהם הם רחוקים מהבית, מאשה שעזבו מאחור ולפעמים גם
ילד או יותר, והגיעו לישראל לחפש פרנסה. שני הפועלים של יהודה
הם רומנים אמינים שיודעים את העבודה ולא מבלבלים את המוח, רק
צריך להראות להם מה יש לעשות. גם אתמול עבדו שני הרומנים של
יהודה בשיפוץ הבית, ולמזלם היו עסוקים בערבוב הטיח ועל-כן לא
שמעו את התפרצות המציאות לתוך קורי העכביש של ההכרה השברירית
בחיים בצל הטרור במדינה שבה המיתון פוסח על פועלים מיובאים.
הפועלים המשיכו במלאכתם ויצקו את הבטון לתוך המגרעת שיצרה
החפירה, ובמקביל החלו קורי העכביש במלאכת האיחוי עד לערעור הבא
של השפיות, עם פריצת מבזקי החדשות של לשכת ההוא עם הברדס השחור
והמגל.
בהמשך הערב יצאתי לפאב השכונתי התל-אביבי שלי. מוסיקת דאנס
עתירת דציבלים קידמה את פני והבאסים הלמו בחושי עד כדי טמטום.
הברמן כבר יודע מה אני אוהב ומגיש לי את הבירה צוננת וללא קצף.
מוצאי שבת, והפאב היה מלא בצעירים וצעירות רבים שרקדו בטרוף
חושים. בנות התחככו זו בזה בזו, ובנים השתדלו להתקרב לזו לזו
לזו. יומיים לפני, הפועל תל-אביב עלתה למגרש בפארמה והבטיחה
לעצמה את רבע הגמר, אתמול פעלו כוחות צה"ל במחנה הפליטים
בלאטה, מוקדם יותר הערב פעלו מחבלים בשכונת מאה שערים, ועתה,
בשתיים אחר חצות מראים בחורינו האמיצים מה זה למציאות. בשעה
הזו לא תשמע כאן דיבורים על שכר-דירה, לא תראה מישהו מקטר על
העלאת תעריפי הארנונה. בחוץ חונים כלי רכב אחד על השני ועל כל
פיסת מדרכה פנויה. חלק מהאנשים בכלל מובטלים שחלום ההי-טק
התפוצץ להם בפנים ואפילו עבודה פשוטה הם לא מצליחים להשיג
כרגע. מצד שני, הם כנראה התרגלו לטוב וקשה להם להסב עצמם
לעבודה, ולו זמנית, שעבורם זה לרדת לזנות, שהרבה מובטלים מדרום
הארץ היו שמחים לקבל ולפרנס את משפחותיהם בכבוד, ללא חיבוטי
הנפש המלווים את הסוויץ' המחשבתי המפותל בראשם של מפוטרי
ההי-טק האומללים. עורך-דין צעיר שנכנס לפאב אינו מקטר על עומס
התיקים בבית המשפט והתורים הארוכים לדיונים שמוציאים את
לקוחותיו מדעתם, אלא מדוע הדרינק שלו מתעכב ואם הבחורה שלידו
פנויה. אחרי הבירה השניה ושוט נוסף לחיזוק, נראה לי הדיסוננס
הערפילי הזה הגיוני למדי. זה שומר על השפיות וזול יותר מפגישות
עומק עם פסיכולוג. טיפול קצר מועד עם אנשים ואלכוהול, ואתה
מוכן לקרב של מחר. הבחורה שליד היתה פנויה אך לא מעונינת.
נשארו לי שלוש שעות לישון. כמו שצריך זה כבר לא יהיה, אבל מה
כן?