נטע היה מותח את השמיים כמו אפרסק, נעמד ופורש את ידיו לצדדים
אז מרים את הצוואר גבוה גבוה, מטפח את מגעה של  השמש, עוטף הכל
באהבה עצומה חסרת פשרות
נשרפת.
מתחת למים,
ברגעים של שלווה, נהג לשפשף את כפות הרגליים זו בזו עד שחש
בזרימה ואז לשקוע בלי אויר עד לקרקעית, עיניו עצומות, מדמיין
שהוא אבנון.
בזמן האחרון רצה להיות קוף.
היה מתיישב מאחורי ענבל , משחק בשערותיה ופולה כינים דמיוניות
משערה. מביט בהן ארוכות, מתנצל על דרכו של העולם ותוחב אותן
אחת אחת לפיו, נוגס בעדינות ומנסה לחוש את טעמן.
לפעמים, בדרך הארוכה משערה של ענבל לפיו, הוא היה בטוח שהוא
שומע את זעקותיהן החרישיות של הכינים,
"הצילו...הצילו..."
אז נהג לעצור, להביט ארוכות, ובעוד ראשה של ענבל מורכן, ממתין,
תחב אותן מפרפרות לפיו.
בהתחלה מתחת ללשון, להרגיש את הטעם, ואחר כך נוגס בטוחנות עד
ששמע מפץ זעיר של כניעה כינית.
פץ.
הוא קינא בהן, ורצה לחוש כמותן.

רצה לחיות ביער שערותיה של ענבל, לקפצץ בין הגזעים ולהריח את
עורה,
לדלג בינות לשורשים ולחוש את חום הגוף שלה עוטף אותו מכל
הכיוונים,
אחר כך לחוש לפתע את האצבעות שאוחזות בו בהחלטיות של טורף,
לזעוק כמה זעקות של קורבן, להתנפץ בין הטוחנות ולהרגיש את
המוות.
המוות, הוא אותו מוות.
הריח אותו ריח.
רק המגע של זגוגיות השן , לא דומה לשום מגע אחר.