עברו כבר כמה שנים מאז סיכמתי עוד פרק בחיי, מאז כתבתי את
"לשימוש פנימי בלבד" ("being the princess of darkness"
לשעבר), אולם גם חלק קצר זה אינו סיכום תקופה ארוכה מאוד, זהו
תמצית מתקופה ארוכה שמגיעה לקיצה, אך הדחף לכתוב והחובה להציגה
גובר, אז ישבתי וכתבתי, ההמשך והפירוט יגיע בסופה, בינתיים, זו
התוצאה.

זה נמשך כבר די הרבה זמן...
ההרגשה הזאת שלא הולכת...לא רוצה לעזוב אותי.
הקרובים אליי, מחפשים, הולכים וחוזרים, מסתובבים, -נראים
אבודים.
ואני רק התבגרתי בשנים האחרונות, נשארתי אותה עדי, רק יותר
מפוכחת.
הם כבר לא מבינים את מה שהבינו פעם, שוללים מיידית דברים
שקיבלו פעם, ואני- בזרועות פתוחות.
האם הפכו לחסרי תחושה נינוחים? קל יותר לבנות חומות סביב
המציאות, לחיות בתוך אשליה ולזרוק ממנה כל אחד המאיים על תחושת
ההגנה שלו.
אך, החומות החזקות ביותר , גם הן נופלות, בעיקר ממלחמות,
מלחמות עצמיות ואז רואים את המציאות בשלמותה, והמציאות קשה,
בעיקר לאחד שהיה מנותק ממנה זמן רב. העניין הזה גורם לאותם
אנשים להתרחק מכל מה שאמיתי ונכון, הדבר הזה גרם לי להתנתק
ממספר אנשים שהיו קרובים אליי, שנמאס להם מנוכחותי אני משערת,
השחור שלי, האמת שלי, הכאב שאני מייצגת, קשה להם לראות אותו כי
בבועה שלהם די ורוד, ומי אני שתבוא ותתקע בה סיכה? אולי קל לי
להגיד את הדברים האלו בכזאת יהירות כשאני בעצמי עוד לא הגעתי
למצב של אמת סופית, גם אני מסתייגת ממנה לעיתים , זה אנושי אך
עדיין לא הופך את זה לנכון.
התקופה הזו קשה, זה אולי נשמע נורא קל להתרחק מאותם אנשים, אך
עדיין חלקים מהלב שייכים אליהם וזה קשה לביצוע, נעבור גם את
זה.
אז אותה דיאנה קלאון שכולכם כבר הכרתם ואהבתם, גם היא הפכה
להיות כזו, לא שהיא אי פעם התיימרה להיות ההיפך, התרחקנו,
פיזית אנחנו רואות אחת את השנייה כמעט כל יום, נפגשות מעבר פה
ושם, היא עוזרת היא תומכת וכו' אבל נונה אומרת שככה הגדיים, זה
בגלל שהם צריכים משהו, נפשית - זה כבר לא יחזור להיות אותו
דבר, אני לא ירשה לעצמי להפגע או לפגוע שוב.
נונה ואני זה אני וקרן של פעם, הן לא משתוות, ולא עושות את
אותו אפקט אך נונה ממלאה את החסר, ממלאה אותו במקומות שדיאנה
מעולם לא מלאה, אולם דיאנה השאירה חלקים שכנראה לא יסתמו
לעולם, וזה הייחוד שלה.
מני ממלא בי הרבה ואני מחזירה לו כפליים אך מה שיאנג ממלא בי
אף אחד מעולם ולעולם לא ימלא, למעשה אף אחד לא ימצא את החורים
הללו, והוא, יש לו את הקסם שלו, הוא יודע בדיוק איפה לדרוך,
איפה כואב, ממה אני בורחת, ודורך רק חזק יותר כדי שאני לא
אברח, הוא לימד אותי שכשממש כואב, אתה תדאג לו ותטפל בו עד
שהוא יעבור. ואני, שבהתחלה לא אהבתי את הכאב, התמכרתי אליו, לא
אהבתי למצוא את כל החבורות הללו שהייתי צריכה לטפל בהן,
התאהבתי בו. וככל שהוא דרך יותר חזק ככה התאהבתי יותר, השאר
תמיד טפחו אותי,נתנו לי להבין שיש בי הרבה, הראו לי את הייחוד
שלי, בעיקר מני, שאפשר להגיד שמעריץ אותי במובן מסויים, אבל
הוא, הוא תמיד הראה לי כמה אני לא שונה מכולם, איך אני דורכת
על כל העקרונות שלי בעבור נוחות, איך אני חיה את החיים שכל כך
מאיימים עליי, החיים שתמיד פחדתי לחיות ואיך אתאיזם  הוא בעצם
אמונה. החוכמה והאינטיליגנציה שלו גדולים ממני הוא תמיד רצה
להראות עד כמה הם גדולים ממני אבל תמיד הזכיר לי שאנחנו עשויים
מאותו החומר, מאותם השנים ואיך מתמודדים, לבד.
בדידות, נושא כאוב הא? היא לא עוזבת את הנפש, אם גם כשכבר לא
נשאר כלום היא שם, אז בעצם אתה לא לבד, ואם אתה באמת לבד אז
היא בעצם לא קיימת, אך אם היא לא קיימת איך נרגיש בחסרונה? מה
מצלצל את אובדנה? אותו פעמון עימנו, כנראה שאנחנו לא לבד.
בודדים לעולם לא נהיה, זה רק החוסר המורגש, גם חוסר בלא נודע.
מוקפים ככל שנהיה בסימפטיה, חיבה או רגש אנושי, תמיד יחסר לנו,
וניתוק מהתלות רק יחמיר את המצב, יחסר לנו כדי שנבין שלעולם לא
נגיע לשלם, שהדרך רק התחילה, אך מה סופה  אם אין היא נגמרת? רק
מתמחזרת, לשם מה למצותה אם לעולם לא נסיים אותה, הרי כולנו
מתים בשלב מסויים, מתים במובן מסויים, זהו הפעמון שמצלצל את
אובדן הבדידות והחוסר, אובדן האנושיות, הסוף לייסורך אך גם
הסוף לאהבותיך ותחילת ייסורם של אהוביך.