היית מאמין שהוא היה הגיבור שלי, המוות?
המוות שלו, המוות  שלי, שלנו, כולנו.
דמותו ההזויה של אינדיאני אבוד במרחבי המדבר והדלת של ג'ים
מוריסון
והמעבר
המעבר לצד השני.
רק אמצע מאי ואני מזיע כמו כלב.
ידי הימנית משחקת באבזם. זה יחזיק אותי בחיים. נתלה באבזם
ירוק
מאלומניום או סוג אחר של סגסוגת מבריקה, ראשי נטוי ימינה מעט
ואני מנסה להבין מה חודורוב אומר.
נראה שהוא ממלמל אבל זה לא יתכן, חודורוב לא ממלמל.
אף פעם.
אחרי אותיות בכלם נופל הדגש , גיזרת נחי ל"א , בגדכפת, אותיות
השימוש משה וכלב, דצך עדש באחב,
את הכל הוא ידע על הכל הוא הקפיד, חיתוך לשונו היה מהטובים
שהכרתי מבטו מבט של צייד.
ובכל זאת, נדמה היה לי שהוא ממלמל.
דממת אלחוט, יציאת כיוון, משקל מירבי, מהירות ניתוק, כללי טיסת
מכשירים,
תדר מוכן מראש, ראש בחוץ, ראש בפנים, שיעור פניה, מבנה להתקפה,
אדומים וכחולים, כללי משחק, חתף מושהה, קוד חימוש הלכתי
לאיבוד.
עכשיו ידיי שתיהן משחקות בצינור חליפת הלחץ.
חוד מתלהם בדגן, אתמול הוא פישל. החוקים ברורים, אם אתה לא
מייצר מהירות סופית למשיכה, אתה מגלגל אחורי.
אחר כך ביציאה מיעף ההפצצה אתה מאבד קשר עין עם המוביל.
דברים שאסור לעשות.
לשכוח להעביר ערוץ בכניסה למטווח, לאבד את המוביל, לאפס את
מערכת הניווט באמצע לג, לטעות בקוד החימוש, לשכוח להכניס ערך C
, לחשוב עליה בזמן שאני עושה בדיקות חיצוניות
ריכוז.
בגן חובה חלמתי שאני תופס בלאסו את כל הילדים ומנשק את שלומית
הגננת.
גם בשעת ריכוז לא הייתי מרוכז.
המסלול נראה אין סופי ואדי החום התפתלו מעלה מעוותים את דמותו
של מגדל הפיקוח שם ישב פקח מזיע וכוון את מבנה תוגה לנחיתה
בטוחה.
תוגה אחד רשאי לגעת, שתיים בסיס לצפוני, ארבע לך סביב, שלוש יש
לך אש בכנף ימין תנטוש.
נטשתי.
שלוש שניות אחרי שהחופה עפה, והרקטה של כיסא המפלט חדלה, רק
עוד מכת האויר של חופת המיצנח.
ואז השקט הנורא ביותר
גם גדי נהרג.
איזה שקט, אלוהים.
כל בית הספר לטיסה על מאות חניכיו נאלם.
המנועים בסככות נדמו, הקורנסים בפיינל קפאו, שאון הקשר נשתתק,
חייל מה אתה עומד? תוציא את הידיים מהכיסים ותסגור את הפה,
בסוף תבלע זבוב.
רק הדגלים התנופפו בגאון, מבטיחים שהרוח עדיין נושבת.
להביו של מסוק שנעצרים מעל מדרון מבטיחים מוות מהיר
הוא לא סבל.
את גופתו הטיסו מהפיליפנים, ארון מעץ הישר מלב המאפליה, כמה
דמעות זה ליטר, כמה ליטרים זה ארון
ניווט פשוט, טאקאן מעל לאוקיאנוס הישר לאנטנה על כלבו שלום.
GPS , ניווט שלוש נקודות, לווין משייט בגלאקסיה, דופלר היה אדם
יקר,
אלפרד נובל חלם על עולם יפה יותר ודינמיט למכרות פחם.
ורק הניקוטין משכך את הכאב, האלכוהול משייף את הקליפות.
היא אמרה לי קח את עצמך וזרוק לים.
ותר על האני.
המשקף מסתיר את העיניים, החופה בוהקת למרחוק,  והיריב שלי קטן
כל כך מעל האדמה המבכרת לנפילה.
עכשיו החליפה והנשימה שמתערבבת בחמצן והדלק ששועט בצינורות
והמחשבה שנעה במהירות לחידלון הצלב.
מונח יציב עיתוי מושלם ללחיצה, אני לוחץ.
שנים עשר פריימים ברוחב של שישה עשר מילימטר, שבע מאות פגזים
לדקה, מהירות לוע מעט קטנה ממאך, תלוי בגובה הטיסה.
האבזמים מותחים אותי חזק אל המושב, הביטחון ברצועות מאפשר
לחשוב עליה,
מתפתלת במיטה, נועצת ציפורניה בכרית.
רוצה עוד פעם.
רוצה יותר עמוק.
אני לוחץ.
עיתוי מושלם, הצלב ממש מחליק על הגוף הבוהק,
בוא נפסיק את זה
ואין לי דלק להתחיל חדש,
המסכה קברה את החיוך.
אתה מת. הבנת?
מת.