כעשרים קילומטר לפני בלצה, מעבר הגבול בין קוסובו למקדוניה,
עצרו אותנו החיילים הסרבים. איברהים אחי ירד מהרכב מחייך את
החיוך המאולץ שלו, חיוך איש המכירות המשופשף השמור לחיילים
ושוטרים סרביים מזה שנים. ראיתי אותו מושיט את ידו לכיס ימין
במכנסי הליוויס החדשות שלו, שם החזיק את המרקים שלו. אני ישבתי
במכונית ובהיתי באדישות בפתיתי השלג הנופלים לאיטם על ראשו של
איברהים בעודו משוחח עם החיילים ומחייך אליהם בכל כוחו. החייל
הסרבי הגבוה שעמד מאחורי אברהים נתן לו לפתע בעיטה בתחת ודחף
אותו קדימה על החיילים האחרים, שתוך כדי צחוק חבטו בו ודחפו
אותו חזרה לחייל הגבוה.  איברהים חייך עוד יותר חזק וצחק עם
החיילים כאילו הבין את הבדיחה, כשהוא מוציא כסף מכיס מכנסיו
ומושיט להם אותו. איברהים חזר לרכב, לא לפני שקיבל כמובן בעיטה
נוספת לקול צחוקם של החיילים. הוא  פנה אליי ואמר לי "שפיה
תרדי מהרכב אנחנו ממשיכים ברגל". מבלי לשאול דבר, כאילו הנושא
לא נגע לי כלל, ירדתי מהרכב.  היה לנו  מזל 1000 DM ורכב הYUGO
שלנו קנו לנו עוד כברת דרך לעבר הגבול למקדוניה, לפחות עד
למחסום החיילים הבא. ההליכה הייתה לי קשה, הכאבים במפשעה ובכל
הגוף הלכו והתגברו, הבטתי סביב על השדות הלבנים המכוסים שלג
,תהיתי כמה יהיה נעים לשכב כך על השלג הקר ולהירדם לעולמים.
נראה היה כי איברהים קרא את מחשבותיי, הוא חיזק את חיבוקו סביב
מותניי וכמעט הרים אותי לגמרי תוך כדי צעידה.

ריח הזיעה של החייל הסרבי שרק לפני שעה גחן עלי לא הרפה מאפי,
ובראשי הדהדה כל אותה העת האמירה עליה חזר כל אותן דקות בהן
חזר וחדר אל גופי והכה אותי באגרופיו ללא הרף "מוסלמית מסריחה,
מוסלמית מסריחה, ישו דופק אותך, תגידי תודה" וככל שחזר עליה
החייל היה נראה שהוא מרוצה יותר ויותר מההמצאה הזו. אני זוכרת
שלא הבנתי למי הוא מתכוון כשהוא אמר את זה, לשניה חשבתי שיש
עוד מישהי בחדר ונבהלתי, חשבתי לעצמי "מי זו? רק שלא תהיה אחת
מהשכנות". כל מה שחשבתי לעצמי מהרגע הראשון שהחייל זרק אותי על
רצפת הסלון בביתנו בפרישטינה, היה האם חלונות הבית סגורים
רציתי שלא יהיה אדם בסביבה, רציתי שנהיה לבד, שלא יראו.

בשלב מסוים של ההליכה איברהים הרים אותי על ידיו ונשא אותי
כקילומטר נוסף, שם עצרו אותנו חיילים סרביים נוספים, שתויים
ומרוצים לראות אותנו, כמו אלבנים רבים אחרים, צועדים ברגל את
כברת דרכנו האחרונה באדמת אבותינו. איברהים הניח אותי ולאחר
שראה שאני מצליחה לעמוד פנה שוב לחיילים עם אותו חיוך משופשף
ויד ימין פונה לכיס מכנסיו. בעודי עומדת הרגשתי באימה בנוזל חם
זורם על רגלי הימנית, נוזל של כיבוש של שנים, נוזל של השפלה,
תערובת של דם וזרע, רצתי בבהלה, לקול צחוקם המתגלגל של החיילים
השיכורים  ונשכבתי על השלג כמשוגעת, מכסה את מפשעתי ומכנסי
בשלג מעורב בבוץ לעמעם את החמימות באמצעות הקור הלבן. החיילים
המשיכו לצחוק, אני נשכבתי כולי על השלג, הרטיבות החלה לחדור
לאט לאט אל גופי דרך הצעיף והמכנסיים שנספגו אט אט בשלג הקר.
איברהים רצה לבוא להרים אותי, אולם החיילים החזיקו בו וחבטו בו
בעודם ממשיכים לצחוק. הסתכלתי לשמיים, הקור והכאב שנבעו ממנו
נעמו לי, הרגשתי שאני הולכת ושוקעת. איברהים הופיע לידי, כרע
על ברכיו ואחז בידי , החיילים עזבו אותו ונטפלו לאיש אחר שהגיע
למחסום. נזכרתי שאבא אמר לי פעם, שלהחזיק ידו של אדם גוסס
ברגעיו האחרונים זהו כבוד גדול, חיזקתי את אחיזתי בידו של
איברהים ואמרתי לו בשקט "עזוב". איברהים ידע שאסור לו לשדל
אותי לקום ועד כמה שזה נשמע מוזר הוא נתן לי להמשיך לשכב על
השלג הקר במינוס 20 מעלות וליטף את פני. "אני עייפה" חזרתי
ואמרתי לו אין ספור פעם והוא חייך ברוך ואמר "אני יודע". לבסוף
הרים אותי בזרועותיו, לקח ממני את מעילי הרטוב והלביש עלי את
שלו. משם והלאה סחב אותי איברהים על הגב, אותי ואת בגדי
הרטובים.

בשעות שחלפו עד שהגענו למעבר הגבול, הספיק איברהים להיפרד כמעט
מכל חסכונות משפחתנו ומשתי שיניים נוספות בפיו. במעבר הגבול
הצטופפו אלפי אנשים, המנסים לעבור למקדוניה, להימלט מפני הצבא
הסרבי המאיים לחסל את כל האלבנים שיישארו בקוסובו. מהרגע בו
החל איברהים להבחין בהמון האנשים הממתין בגבול ומהרגע בו ראה
דמויות מוכרות מפרישטינה, הוריד אותי על רגלי והקפיד שאלך לידו
כאשר הוא מצניע את העובדה שהוא אוחז אותי כדי שלא אפול, "תלכי
רגיל" הוא אמר לי בקרירות שלא אפיינה אותו. לאחר שעות רבות של
המתנה בקור העז, שעות של ריק, בהן לא חשבתי על דבר ובהיתי בשלג
הלבן, בשעה חמש לפנות בוקר הצלחנו להגיע לתחנת הגבול ובעזרת
נציגי הצלב האדום לעבור לצד המקדוני.

ממש לפני שעברנו למקדוניה מעט אחרי שהשוטר הסרבי קרע את תעודת
הזהות שלי, אמר לי איברהים בפעם השניה באותו יום " שפיה, אף
מילה, שמעת, אף מילה לא יוצאת ממך על הדבר הזה" והוסיף כמו
שהיה אומר לי כשהייתי בת 6 והייתי מתקרבת יותר מידי לתנור
הלוהט בסלון ביתנו "תיזהרי" כשהוא מרים את האצבע למעלה. שתקתי,
לא כעסתי עליו, על אח שלי, ידעתי למה הוא מתכוון, הבנתי היטב.

במקדוניה הפנו אותנו נציגי הצלב האדום למחנה הפליטים המאולתר,
איברהים החל לחפש את אבא ואמא שעזבו את קוסובו מספר שעות
לפנינו, רק מספר שעות קריטיות ששינו את כל חיי. אנשי הצלב
האדום, אמא תרזה ושאר ארגונים ניסו לעזור כמיטב יכולתם,
איברהים שאל את כולם אם פגשו מישהו ממשפחת היסרי  מפרישטינה,
אף אחד לא ידע דבר. בלילה במחנה אמרתי לאיברהים שאני חוששת שלא
שטפתי את עצמי מספיק טוב כי הדימום והכאבים אינם פוסקים.
ביקשתי ממנו אם יוכל לקרוא  לרופא מהמרפאה של החיילים במחנה.
"השתגעת" הוא אמר לי, והוסיף "זה מרפאה של חיילים, פה רושמים
כל דבר, בשום פנים ואופן אני לא לוקח אותך, שמעת?!". בכיתי,
שנאתי אותו על האכזריות שלו, אמרתי לו בשקט "אני שונאת אותך",
הוא תפס את ראשי בשתי ידיו והסתכל לי בעיניים ואמר שוב "שפיה,
את שומעת אותי, תקשיבי טוב את לא הולכת פה לשום רופא ולשום
מרפאה, פה רושמים הכל, את מבינה אותי?!" לא רציתי להודות, אבל
ידעתי למה הוא מתכוון, ידעתי היטב. ואז הוא אמר לי "אל תדאגי
אני אסדר את זה מחר". למחרת ראיתי את איברהים צוחק עם החיילים
האמריקאים שעמדו בבסיס ולאחר מספר שעות בהן נעלם עם החיילים
והשאיר אותי לבדי באוהל הקר, הוא חזר עם כדור ואמר לי "תיקחי
את הכדור הזה, זה כבר יגמור את הסיפור", "מה זה?" שאלתי בחשש,
"לקחתי את זה מהאמריקאים, זה כדור שלוקחים ביום שאחרי ה... "
איברהים נעצר ושתק, לא מצליח לומר  את המילים לאחותו הקטנה בת
ה 17. בסוף הוסיף "רק תיקחי את זה, בסדר" וקם והלך. אחרי
יומיים הצליח איברהים לאתר את הורינו במחנה המעבר סטנקוביצ'.
אמא ואבא חיבקו אותנו בעצב. הנפיחות בפנים שלי ירדה כבר, אבל
אמא הסתכלה עלי במבט כזה שהיה נראה לי שהיא יודעת הכל. ברחתי
מהמבטים שלה, הסתכלתי הצידה. איברהים דאג שלא ישאלו אותי דבר.
כולם היו ממילא עצובים בגלל שבן דודי נזיר נורה למוות ממש מספר
קילומטרים ליד המקום בו השארנו לחיילים את רכב ה YUGO  שלנו.
נזיר סירב לשלם לחיילים את השוחד ונורה במקום. נזיר שהיה גדול
ממני רק בשלוש שנים, גדל בחדר לידי והיה עקשן מאין כמוהו כמו
שאיברהים נהג לומר, או איש עקרונות כפי שהיה נוהג אבי לומר
עליו, שלא כמו איברהים היה אומר אבא בחיוך ספק עצוב ספק מרוצה,
איברהים הוא פרגמטיסט, "הוא מסתדר". וזה היה נכון איברהים באמת
הסתדר, עשר שנים הוא הסתדר דאג ופרנס את כל המשפחה גם בתקופות
הכי קשות שהביא עלינו סלובודן מילושוביץ. בזכותו הלכתי לבית
הספר בליוויס ונייק חדשות. המורים שלי שכמו אמי המורה עבדו
כמעט ללא שכר, כמובן התלחשו מאחורי גבי שאח שלי סוחר סמים
ושהבגדים שלי  עולים יותר מהמשכורת של מנהל בית הספר. אבל לי
זה לא הפריע, הייתי גאה שאח שלי עוזר לנו, שבזכותו ובזכות
הבגדים שקנה לי קראו לי בבית ספר מדונה.

במהלך החודש הראשון לשהותנו במחנה המעבר לא שוחחתי כמעט עם
איש. במשפחה חשבו שזאת תגובה למוות של בן דודי נזיר ועזבו אותי
לנפשי. איברהים מצדו טרח כל אותה עת לחקור אותי  אם כבר קיבלתי
מחזור, אני, שלא הייתי מוכנה שאיברהים ידבר עמי על נושאים כאלו
מעולם, הייתי משיבה בחוסר אכפתיות שעדיין לא. בשלב מסוים כאשר
ראה איברהים כי אני מקיאה כל בוקר את נשמתי, לקח אותי לאחת
משכונות הצוענים העניות במקדוניה. אני זוכרת את המדרגות
המעופשות שירדנו בהם לביתו של האיש, את ריח האלכוהול והזיעה
שדבקו בי כאשר אחז בי האיש וביקש שאשכב על שולחן האוכל בסלון
ביתו, כשצוענייה זקנה, חסרת שינים וחיים, מגישה לו, לבקשתו,
דבר מה הנראה כמו מסרגה. בשלב הזה התעלפתי ורק מאוחר יותר
כשהתעוררתי כאובה ומבוהלת ראיתי את איברהים מושיט את ידו לכיס
ימין ושואל תוך כדי תשלום אם אוכל ללדת. הצועני ענה בחיוך כי
אני בריאה לחלוטין וכי אוכל ללדת ילדים אלבניים בריאים רבים
והיה בצליל קולו כשאמר "אלבניים" מין זלזול נוראי, כאילו דיבר
על העכברים והחולדות שהסתובבו בסלון ביתו.

החורף במחנה סטנקוביצ' היה קשה במיוחד, שלג וקור פקדו אותנו
ואת אוהלינו, האווירה הייתה קשה לא פחות, כוחות נאט"ו הפציצו
את קוסובו ואת הסרבים ללא הפסקה, אולם אנו לא ידענו אם
מילושוביץ' יכנע, אם נחזור לראות את ביתנו. באחד הימים היותר
חמים לקראת חודש אפריל כאשר היינו רק אמי ואני במקלחות של
המחנה פנתה אלי אמי לפתע ושאלה אותי "שפיה, למה את מסתירה את
גופך כך, את מתביישת ממני?", שתקתי והסתכלתי לרצפה ואילולא
הייתי מרימה את עיני להביט באמי שוב הייתה מוותרת על הנושא,
אולם הבטתי שוב בעיני אמי והיא לפתע הבינה. היא הסתכלה עליי
באימה ופרצה בבכי כשהיא מחבקת אותי ואומרת בלחש "בואי ילדה
שלי, תינוקת שלי, מה הם עשו לך" וכך המשיכה עוד ועוד כשאני
שותקת וטומנת את ראשי בכתפיה מנסה לשכוח את מה שהיה, לנקות את
עצמי. ואז היא שאלה "ואיברהים... יודע?" , כן הנהנתי והיא
נאנחה וכאילו ידעתי את אשר היא תאמר היא הוסיפה לפתע בהחלטיות
"שפיה, אף אחד לא צריך לדעת מזה, את מבינה?", "כן אני מבינה"
אמרתי בעייפות "אני מבינה!", את זוכרת את טאוטה?" אמרה אמי,
ואני זכרתי, זכרתי אותה עוד כשהתרומם ממני הסרבי המזוהם וכשבעט
בי לפני שעזב את ביתנו, אחרי שפתח את המקרר שלנו ולקח לעצמו
מעט אוכל. טאוטה היפה שהשמועה ששכבה עם גבר נשוי השאירה אותה
רווקה לעולם, למרות שהייתה הבחורה הכי יפה בפרישטינה. ואני לא
רק שלא הייתי כה יפה, איך אוכל להסביר דבר כזה, סרבי, מי יאמין
לי וגם אם כן מה זה ישנה.

באחד הבקרים של חודש אוגוסט אחרי שמילושוביץ' נכנע חזרנו
לקוסובו יחד עם כוחות האו"ם, נאט"ו ושאר ארגונים הומניטריים.
אני נסעתי במשאית הצבאית של האו"ם, החיילים הבריטים שישבו לידי
חייכו אלי ואל איברהים שהחזיק את ידי בחוזקה, מתרגש ומקלל את
הסרבים ואת מי שהביא אותם לעולם הזה. אני חייכתי חיוך רפה,
חלש, הייתי שמחה, זה נגמר, המחנה, ההשפלה, חזרתי הביתה
לקוסובו, עכשיו שום חייל סרבי לא ירכון מעלי. החיילים הבריטים
צחקו בינם ובין עצמם, כשחלפנו על כל אותם מקומות שאיברהים ואני
עברנו ביחד בשלג רק כמה חודשים לפני כן. אבל הצחוק שלהם היה
צחוק טוב, משחרר, לא פחדתי יותר מהסרבים, חייכתי בשקט לעצמי
משתדלת שהעיניים שלי לא יפגשו עם העיניים החקרניות של השכנים
שלי מהבית, שכנים חייכנים וסקרנים שנסעו במשאיות לידנו וניסו
לברר כבר עם איברהים, מה קורה אתנו והיכן היינו כל החודשים
האחרונים.  חזרתי לבית ספר התיכון לסיים את שנת לימודיי
האחרונה, איברהים מצא בזכות האנגלית המשובחת שלו עבודה בארגון
הומניטרי אמריקאי, הוריי לא דיברו שום שפה זרה ולכן לא עבדו,
איברהים המשיך להיות המפרנס של המשפחה.

החודשים חלפו, נהייתי שתקנית יותר, בלילות הייתי מתקשה לישון
ובלילות שנרדמתי, הייתי מתחרטת שהצלחתי.. שמתי לב שמבלי להקדיש
לכך תשומת לב התחלתי להתלבש בצניעות רבה יותר, לא קראו לי יותר
מדונה וגם לא הערצתי אותה יותר. לבית הספר היו מגיעים כל יום
נציגים מארגונים הומניטריים, צרפתים, בריטים, אמרקאים, גרמנים
ועוד ועוד. בגלל שדיברתי אנגלית שוטפת המנהל היה קורא לי כל
פעם  לעזור לו לתרגם את דברי הנציגים. המנהל ומזכיר בית הספר,
עיניהם היו בורקות כשהיו הארגונים מגיעים לבקרנו, המשמעות
הייתה כמובן, נעליים לילדים העניים בבית ספר, מעילים עם סמל
האו"ם לילדי כיתה א', ובפעם הרביעית באותה שנת לימודים, תיקים
עם סמל כזה או אחר לילדי כיתות ז' ח' ט'. משום מה כל ארגון היה
מביא תיקים. כשרציתי לומר לנציג הארגון הגרמני קתולי שכבר
קיבלנו תיקים לפני שבוע השתיקו אותי המזכיר והמנהל ואחר כך
צעקו עליי כיצד כמעט פגעתי בכל ילדי בית הספר בטיפשותי.

בחורף 2000 שנה לערך מאז שיצאנו מקוסובו ישבנו קפואים בכיתת
הלימודים, במינוס 10 מעלות כששלג בחוץ, אבל הפעם, לראשונה מזה
זמן רב עם חימום בכיתה, בזכות האו"ם אמר המורה רושיט כששיפשף
ידיו בהנאה מעל תנור החימום החדש בכיתתנו. באמצע השיעור ,
נפתחה לאיטה דלת כיתתנו, בפתח עמדה המורה האהובה עליי, המורה
לספרות, גרטה. גרטה שאלה את המורה רושיט אם אני אוכל להתלוות
אליה. רושיט שהייתה לו תמיד חולשה לגרטה חייך חיוך של ארבע
שיניים והסכים. "הגיע ארגון חדש לבית הספר" אמרה לי גרטה, "מה
חדש פה?!" עניתי בציניות לגרטה, היא ליטפה את פניי כפי שנהגה
לעשות בחודשים האחרונים והביטה בי בעצב "בואי, אמרה לי, בואי
איתי, הם בחדר המנהל". עוד פעם לתרגם אמרתי בחיוך לגרטה. היא
שתקה וחיבקה אותי. כשנכנסנו לחדר המנהל ישבו בחדר איש ואישה
שבירכו אותי לשלום באלבנית עם מבטא אמריקאי כבד . כשהתיישבתי
פנה אלי המנהל ואמר לי "שפיה, דברי בבקשה עם האנשים הללו!".
עניתי בחצי חיוך כי אין כל בעיה ובדיוק כשרציתי לפנות אליהם
ולשאול כיצד אוכל לעזור להם קמו המנהל והמזכיר עם העיניים
המבריקות ופנו לצאת מהחדר. התרוממתי מעט, הבטתי בהם בתמיהה והם
סימנו לי כי אמשיך לשבת. המזכיר אמר לי ברכות לא אופיינית "זה
בסדר, שפיה, זה בסדר, הם באו לעזור לך!". הבטתי בו, "לעזור לי
במה?" אמרתי לא מבינה ממש את מה שאמר לי, ראיתי שהוא מתחמק
מלהיפגש עם מבטי. רגליי רעדו מעט והתיישבתי, גרטה התיישבה לידי
ואחזה בידי. האמריקאי פנה אלי באנגלית והציג עצמו בשם טום,
פרופסור לפסיכולוגיה מארצות הברית. הוא המשיך לספר כי הוא
מתמחה במקרי טראומה קשים וכי יש לו ניסיון של שנים בתחומים אלו
בארצות הברית. חייכתי חיוך מפוחד וצמרמורת חלפה בגופי, הצצתי
מבעד לחלון לשלג הלבן ושתקתי. לאחר זמן מה אמרתי בהיסוס "מה
הקשר אלי, אני לא מבינה?". הוא ענה מיד בחיוך אבהי "ילדתי, אני
ישבתי עם מנהל בית הספר והמורים שלך ונראה לי כי לאור התנהגותך
בבית הספר את סבלת מטראומה קשה במלחמה, אחרי שתיקה קצרה הוא
אמר "אני יכול לעזור לך להתמודד עם זה", דבריו נשמעו אמיתיים
והוא אמר אותם ברוך שהתאים בדיוק לחום בו גרטה אחזה בידי.
מחשבות התרוצצו בראשי ללא הפסקה וניסיתי להבין "מי יכול היה
לספר להם, מי? מאיפה הם יודעים ?!" ואז הבנתי שהם לא יודעים,
שאין סיכוי שבעולם שאיברהים או אמי האנשים היחידים שיודעים על
המקרה, יספרו זאת למישהו, הם ידעו טוב ממני מה יכולות להיות
התוצאות, הרי  זה הם שהסבירו לי למעשה את הסכנה בגילוי של
המקרה. אמרתי לפרופסור האמריקאי "אתה טועה אדוני, לא עברתי שום
טראומה ואני לא מבינה מה אתה רוצה ממני בכלל!", הוא חייך
באבהיות ואמר לי תקראי לי טום ואז הוסיף שוב "ילדתי השתיקות,
ההתנתקות שלך, הלבוש שלך מראים כי קרה לך משהו, אני בטוח שאני
יכול לעזור לך" ואז הוסיף עוד יותר ברוך ואמר "ילדתי, את לא
יכולה לחיות כך עם סוד כזה על ליבך, זה לא טוב לילדה בגילך וזה
לא טוב לכל אדם". הוא קם מכיסאו ועבר לשבת קרוב יותר אלי ואמר
לי "את יודעת שיש לי בת בגילך בארצות הברית, היא אפילו קצת
דומה לך". "אז מה?!" עניתי בכעס וחזרתי להתבונן בשלג הנופל
לאיטו בחצר בית הספר. החצר כולה הייתה מכוסה בשלג לבן ורק
במרכזה היה ריבוע אש גדול, ריק משלג, מפוייח. בדיוק, היכן ששרת
בית הספר עמד ושרף את כל תכולת פחי האשפה של בית הספר, אשפה
שנערמה בבית הספר מזה מספר שבועות . "לא, סתם, סתם" הוא ענה לי
"בלי שום סיבה, אני סתם מספר לך". כעסתי, כעסתי נורא על שהביאו
אותי בעורמה לחדר המנהל, על שניצלו את תמימותי בעזרת גרטה,
שבגדה בי. כעסתי על שהטיח את האמת בפני. אני לא יודעת להסביר
למה, אבל ההשוואה ביני לבין בתו בארצות הברית זעזעה אותי, הבת
הזו המפונקת שלו, שלא ראתה מלחמה בימיה, שלא אנסו אותה חיילים
זרים על אדמת אבותיה , שמורידה את בגדיה בלילות בלי חשש, שאינה
צריכה לבכות שעות עד שתירדם בלילות ויותר מכל שיש לה אבא  שהיא
יכולה  לשוחח עמו על חייה. פרצתי בבכי, גרטה חיבקה אותי בכל
כוחה ובכתה גם כן, היא פנתה לפרופסור וביקשה להפסיק, אולם הוא
המשיך והמשיך עד שקיבל ממני את הכל , עד שסיפרתי לו כל פרט
ופרט כיצד נאנסתי, מוסלמית מסריחה שכמותי. לא סיפרתי על כך כל
אותה השנה שחלפה, לא לאיברהים ולא לאמי. העובדה שיכולתי לדבר
על כך בפתיחות עם אדם כלשהו ואפילו זר ואפילו אמריקאי שיחררה
אותי והביאה אותי לתחושת הקלה כמוה לא ידעתי זמן רב. בכיתי
ובכיתי עוד ועוד, קיללתי את החייל הזה שהרס את חיי,. במשך
שעתיים שלמות רק דיברתי והפרופסור רק התערב מידי פעם מנסה באמת
ובתמים לעזור לי ולעודד אותי. בשלב מסוים מסיבה אותה לא הבנתי
התרוממה גרטה ואחזה בידי ואמרה לי "בואי שפיה, זו טעות, את לא
צריכה את זה, זה טעות". משכתי את ידי מידה והמשכתי לספר, רציתי
להוציא את זה החוצה להקיא את זה מתוכי. בתום אותם שעתיים, אמר
לי הפרופסור כי הוא שמח שהוא יכול היה לעזור לי. חייכתי בתחושת
הקלה. הוא קם, הביט בשעון שלו , ואמר לי כי הוא ממליץ לי
להמשיך לשוחח עם היועצת של הבית ספר על הנושא וכי עליו להמשיך
לדבר כעת עם אנשים נוספים, היות ולמחרת הוא טס חזרה לארצות
הברית.. נשארתי יושבת על הכיסא המומה ושאלתי "איזה יועצת?"
וגרטה התרוממה ואמרה בכעס "אין יועצת בבית הספר, אדוני". הוא
הביט בה ואמר "טוב, בטח יש לכם פסיכולוגים של משרד החינוך?!".
"לא" צעקה גרטה "אין לנו, אין לנו משרד חינוך בכלל" ופרצה בבכי
כשהיא ממלמלת לעברי "סליחה שפיה, סליחה, לא הבנתי, לא ידעתי",
היא הוסיפה לפרופסור "אנחנו מטפלים במשפחה פה. זו לא ארצות
הברית פה אדוני, פה כולם מכירים את כולם אתה מבין!" והוסיפה
לבכות. מנהל בית הספר שעמד כפי הנראה כל אותה עת מחוץ לדלת
חדרו נכנס פנימה לחדר בפתאומיות, הוא פנה לגרטה ואמר לה בנזיפה
באלבנית "מה את עושה גרטה, מה את עושה, את יודעת מאיזה ארגון
הם, הם ארגון עשיר מאוד, מאוד עשיר" ואז הוסיף כמעט בכאב "אני
לא מבין איך את יכולה להרוס ככה את סיכויינו לקבל עזרה מהם.
הוא סימן לי ולגרטה לצאת מהחדר. במסדרון עמדו מספר תלמידים
נוספים מכיתות אחרות, הבטתי בהם באימה, מזכיר בית הספר עם
עיניו הבורקות עמד עם המורה למתמטיקה, ולחש לאוזנה בלחישה כה
חלשה עד שכל המסדרון פנה לעברו "ילדה מסכנה, נורא, מה שקרה
לה". בעודם ממשיכים להתבונן בי, צקצקו בלשונם והניעו את ראשם
מצד לצד ברחמים. תנועה זו של הראש עוד תלווה אותי שנים רבות
בחיי, זאת ידעתי מיד. ידעתי איזו טעות עשיתי, ומיד רצתי בבכי
הביתה.

בבית כאשר סיפרתי את הדבר לאמי, התיישבה על הרצפה במטבח ובכתה
ואמרה לעצמה "הבת שלי, אלוהים, למה הבת שלי, למה היא, למה לא
אני, כל כך צעירה, עכשיו לעולם לא תתחתן לעולם לא". לאחר כשעה
הגיע איברהים הביתה. מבטו היה מעוות מכאב, לראשונה בחיי ראיתי
דמעה בעיניו, איברהים שלא בכה מחייו. הוא אחז בידי ואמר לי
"בואי איתי", "לאן?" שאלתי מבוהלת. "בואי" הוא אמר לי "תראי לי
את הפרופסור הזה, אני אראה לו מה זה לבוא ככה להתערב בחיים
שלנו". התחלתי שוב לבכות והתחננתי בפניו שישכח מזה, אולם
איברהים לא הרפה והוא לקח אותי בכוח לרחוב בעודו מתחקר אותי מי
היה הפרופסור בדיוק ומאיזה ארגון. לאחר כשעה וחצי של חיפושים
ברחובות פרישטינה הגענו לוילה שהייתה בחלק העשיר של העיר, שם
שהה ארגון של פסיכולוגים אמריקאים. הפרופסור עמד בחצר הוילה עם
הבחורה ועוד מספר אנשים וסיפר להם בהתלהבות בולטת איזו מעשיית
גבורה. איברהים התקרב אליו במהירות ואני אחזתי בידיו של
איברהים ונשכבתי על הרצפה מתחננת שיעצור. איברהים פנה אל
הפרופסור"אתה הפרופסור שדיבר עם אחותי היום?". "כן" ענה
הפרופסור מחייך במבוכה ומסתכל לעבר חבריו, לא מבין את פשר
ההתנפלות הזו. איברהים החל צועק עליו בכל כוחו "אתה הרסת לה את
החיים, אתה יודע את זה?" הפרופסור אזר אומץ וענה לאיברהים
"אדון יקר, אחותך צריכה עזרה ואני עזרתי לה" ואז הוסיף "המשפחה
שלך לא עזרה לה לכן אני עזרתי". איברהים עדיין לא מאמין לדברי
הפרופסור צעק "אתה עזרת?, אתה עזרת?, מי אתה בכלל, איפה תהיה
מחר כשהיא תצטרך את עזרתך פרופסור, איפה בארצות הברית, נכון?!"
ואז הוסיף שוב בקול רם יותר " נכון?!", הפרופסור היה נבוך ואמר
בהיסוס בטון מפוחד "כן, אבל...". "בלי שום אבל" אמר איברהים
"בלי אבל, אתה הרסת לה את החיים, עם השחצנות האמריקאית שלך,
אתה חושב שאתה יודע  מה טוב לנו ומי אנחנו". "אבל, אדוני"
המשיך ניסה הפרופסור לענות. "בלי, אבל" אמר איברהים והתקרב אל
הפרופסור מעט יותר כך שאפו כמעט נגע באפו של הפרופסור שנלחץ
לעבר קיר הוילה. "יש לה את המשפחה שלה, אנחנו עוזרים לה, אתה
מבין?!" ואז חזר ואמר כשהוא מרים את אצבעו לעבר פניו של
הפרופסור "אתה מבין או לא אדוני המלומד, אנחנו יודעים מה אפשר
ומה אי אפשר, זה לא כתוב באיזה ספר באוניברסיטה ". הפרופסור
התרומם מהקיר בזעם פתאומי ואמר "אתם כפויי טובה אתם, אתם רק
רוצים שנעזור לכם ואז את בוכים, בלי האמריקאים לא היית יכול
להיות פה בכלל היום, אנחנו הצלנו אתכם ואתם, אתם רק בוכים
ורוצים עוד ועוד". איברהים אחז בכוח בכתפיו של הפרופסור ואמר
לו בשקט פתאומי ,אתה יודע שבגללך, אחותי לא תתחתן לעולם בעיר
הזו, אתה יודע את זה?" והוסיף "באיזה ספר לימוד זה כתוב
פרופסור?!" ברגע זה הגיע לפתע משטרת האו"ם שהוזעקה על ידי
חבריו של הפרופסור. מרכב המשטרה ירדו שוטר גרמני ושוטר צרפתי
ומבלי לומר דבר רצו לעברו של איברהים ולפתו אותו בכוח, הפילו
אותו על הרצפה בעודם מקללים באלבנית קלוקלת "אלבני מלוכלך,
אלבני מלוכלך". אני רצתי לעבר השוטרים ונשכבתי על איברהים בכדי
להגן עליו, הפרופסור גם כן אחז בשוטרים וצעק באנגלית כי אין
צורך להכות אותו. השוטרים לא הרפו מאיברהים, הודיעו לו שהוא
עצור והמשיכו לאחוז בו בכוח. איברהים התרומם על רגליו ונעמד
ואז באותו רגע חדל לבי לפעום. על פניו של איברהים פשט החיוך
המאולץ שלו החיוך של איש המכירות המשופשף, וידו הימנית נשלחה
לכיס מכנסי הליוויס שלו. דמעות של עצב עלו בעיני, לא אותו בכי
היסטרי שאחז בי קודם לכן כל אותו יום, אלא בכי שקט יותר, עצוב
ומיואש יותר, בכי שילווה אותי כל חיי ממש כפי שימשיכו ללוות
אותי כל חיי המבטים המרחמים של הגברים בעיר, השמועות
והציקצוקים שנלחשים בקולי קולות לרווקה אלבנית מזדקנת שלבשה
בגדי מדונה.