כולם חושבים מסביבי שהם זקנים.
בהתחלה, זה ממש לא הזיז לי. אבל שנושא השיחה המרתק ביותר
שעלה לאחרונה במפגשים שלי איתם, היה איך הרוקח של קופת חולים
מתאכזר עליהם, כי הוא לא נותן להם מנות כפולות של התרופה נגד
טחורים, זה כבר התחיל להעיק.

זה התחיל בקטן. חברה שלי אמרה שהיא רואה קמטוט ליד עין שמאל.
אני לא ראיתי שום קמטוט. אבל כמו שאני יודעת, שבנות מוצאות פגם
בעצמן ששייך להשמנה/ צלוליטיס/ קמטים/ תסרוקת,
אין מה לדבר. לא יעזרו מליון הפצרות שהפנים שלה חלקות כמו
טוסיק של תינוק. לא יעזרו כל התחנונים שינסו לשכנע אותה לא
לרוץ לסופר פארם הקרוב כדי לקנות קרם נגד קמטים. וכמובן, לא
יעזרו כל איומי אני-לא-מדברת-איתך-יותר-בחיים, שהיא רוצה להרים
טלפון למנתח הפלסטי המפורסם ההוא, ולקבוע תור למחר בטענה שזה
מקרה חירום. כל מה שחשבתי שאם אני אעזוב את זה בשקט ואתן לה
לצרוח כמה שעות, זה יעבור. כמו כל דבר.
אז התגובה היחידה שעשיתי זה להעביר עוד דף בעיתון.

אבל זה לא נגמר בזה. יום אחרי זה קיבלתי טלפון מידיד שלי.
הוא סיפר לי על איך הגב שלו כואב לו ובכלל, שהרגליים שלו לא
סוחבות כמו פעם. יריב? אמרתי לו. אתה מרגיש טוב? אבל כל מה
שהוא עשה זה לצקצק בפיו.

מוזר, אמרתי לעצמי, אבל ניסיתי להתעלם. את העיתון החלפתי בספר.
ספר קליל. וכל פעם שאחד מהחברים שלי היה מתקשר אלי להגיד כמה
כואב וכמה קמטים הוא כבר ספר, הייתי לוקחת את הספר ביד ומעבירה
דפים.

כשאני ונוי יצאנו לסופשבוע באילת. ובמקום שיהיו לה במזוודה
בגד ים, קרם שיזוף וגופיות היו לה חיתולים למבוגרים, הוצאתי את
הנשק האמיתי. למרות שהכחשתי שאני אדרדר למצב הזה, בעומק לבי
ידעתי שזה יקרה, בשביל זה לקחתי את "מלחמה ושלום".
חברה שלי פרקה את המזוודה תוך כדי טענות על איך "בזמני, השרות
היה יותר טוב, היה כבוד למבוגרים" ואני דפדפתי לי במרץ.
ידיד שלי התקשר להגיד לי שהוא שוקל לעבור לויאגרה. ואני מדפדפת
בקצב רצחני. מתעלמת, לא, הם לא הופכים לזקנים. החברים שלי
נשארו אותו דבר. הם לא גרים בבית אבות הם גרים בבית שלהם. הם
לא נפגשים כל ערב כדי לשחק ברידג' ולהתלונן על העולם, הם נהנים
ללכת איתי למועדונים,  הדאגה שלהם זה לא הרוח פרצים שלדעתם "זה
מה שיגמור אותם", הדאגה שלהם איך לשלם את השכר דירה יחד עם
הלימודים לאוניברסיטה.



"מייה!" אני שומעת קול. אני מרימה את עיני בחשש מהספר, מחכה
לעוד מתקפת קשישים. "זה הזמן לארוחת צוהריים!"
אני מתיישבת ליד שולחן העץ, ומקבלת אותו, מונח לו בכוס
פלסטיק.
אני מביטה בגוש הרוטט בעיניים עייפות. שלמה לידי דופק עם המקל
שלו על הכסא שלי, "מייל'ה אם את לא רוצה את זה אני אוכל".

"תזוז מזה"! אני צועקת עליו בקול רועד.
האחות באה לידי, "שלמה תפסיק להציק לה, מייה הייתה טובה מאוד
היום, היא בלעה את כל התרופות, לה מגיע ג'לי".
אני מסתכלת על פני האחות הצעירה בזעם, כאילו לא הייתי יכולה
להסתדר בעצמי. "מיידל'ה," אני אומרת לה. "את תעיפי את הפרצוף
שלך מפה! על הג'לי לימון שלי אני יכולה לשמור לבד".

"בכלל", אני לוחשת לשלמה באוזן: "הנוער של היום זה לא מה שהיה
פעם."