לירון תמיד יכל לגרום לי לצחוק.
אפילו כשהייתי הכי עצובה שאפשר, כל מה שהוא היה צריך לעשות זה
לזרוק איזו מילה מצחיקה ולחייך, ותמיד הייתי מתעודדת.  
היו ללירון עיניים חומות גדולות ומבט עמוק עמוק שהסתכל דרך
העיניים לתוך הנשמה.
לפעמים זה הפחיד אותי, לפעמים אהבתי את זה. הייתי מספרת לו
הרבה דברים, סמכתי עליו בעיניים עצומות. הוא היה מספר לי שהוא
מפחד שיקרה לו משהו בצבא, שהוא הרגיש שהוא ימות.
הוא התייחס לזה כמובן מאליו, הוא תמיד היה אדיש, אבל אני דאגתי
מאוד.
חששתי שאולי זה אמיתי.
אתם מכירים את ההרגשה הזאת שאתם יודעים שמשהו עומד לקרות?
הייתה לו את ההרגשה הזאת.
ואני פחדתי, פחדתי לאבד אותו, כל פעם שהוא דיבר על זה הייתה לי
צמרמורת.
היו פעמים, שהייתי חושבת לעצמי ומבינה שאני מאוהבת בו מעל
הראש, אבל ישר הייתי מעבירה את ההרגשה הזאת כי זה היה הורס את
מה שכבר יש בינינו.
עד היום, אני מצטערת שלא עשיתי עם זה משהו.
כי לירון, באמת היה בנאדם מדהים, וכנראה הוא גם היה מנבא
עתידות.
לפעמים, אני נזכרת בו, ואותה הצמרמורת עוברת לי בגוף.