דמעה זלגה על לחי, והיא נכנסה.
"אתה בסדר?" שאלה.
"לא, לכי מפה. לא תוכלי להבין."
"מה?"
"לכי, עזבני, מעולם לא טבעת בים הדממה."
"אני לא מבינה."
"כך חזיתי, מעולם לא הרחת עצב, מעולם לא חזית בכאב, מעולם לא
טעמת מה מר היגון, ולעולם לא תחשבי מה שאני חושב."
"אתה חש בטוב?" קולה רך כל-כך, ואיך אוכל להמשיך לכעוס? זו לא
אשמתה שאין היא מבינה.
"אינני חש רע, העולם טוב מידיי בשביל זה." עניתי, אפילו לא
זייפתי חיוך.
"אז מה העצב הזה?"
"לא משנה עד כמה העולם טוב, החומר הוא אש והמחשבה היא עץ,
וכיצד תוכלו להבין, אתם, האנשים, כשאתם צמאים לרכוש? לא נושמים
אנו אותו אוויר, כי אני שקוע כולי ביגון מר, וגם אם העולם כולו
ישא מבטו, לא יימצא איש שיבין, שידע." אני לא יכול יותר, מתי
היא תבין? שתעזוב! המחשבה עליה גורמת לי כאב, מראה הוא רבבת
סכינים הננעצים בגופי.
"אתה מוצא אותי שטחית? תודעתי היא מישור שומם בהשקפתך?" אמרה,
וקולה לא היה עליז כבעבר.
"לא שטוחה, אך לא כמוני. אני זר במקום זה, אינני שייך, את לא
מבינה. איש לא שייך, אבל כולם מנסים. אני לא מנסה, לכן אני לא
שייך." איך אגרום לה לראות?
"שייך למה? דבר בבהירות, אני רוצה לעזור." לעזור אמרה שהיא
רוצה, אבל היא פשוט סקרנית. אני מבין אנשים גם אם אין נראה
שעיני חודרנית.
"אני מביט מסביבי ומנתח את העולם, וכל אינדיבידואל הוא בדיוק
כמו כולם, כולם 'מיוחדים' אך אתם סתם עוד שכפול, אז מדוע אני
מוצא את נפשי צמאה אלייך?" מה עוד היא רוצה שאומר? איך עוד
אוכל לפרש?
"בין המילים מצאתי שום נחמה, ואת דבריך לא הבנתי, אבל אינני
שכפול, גם אם אני קורבן אופנה." הבל! ללכת על עקבים וללבוש
בגדים לא נוחים, לשים תכשירים ולצבוע את השיער, לראות אותם
סדרות ולהיות בדיוק כמו השאר! איך אפשר לטעון שאדם כזה הוא
מיוחד? אך לא אגיד לה זאת מייד, לא במפורש. לא אוכל.
"אמרתי שלא תביני, ותראי אינך מבינה. הביטי במראה על הקיר,
אמרי לי מה את רואה." דברי נאמרו ללא הסגרת הרגש, אך עיניי
וכבר אמרו את השאר.
"אני רואה אותי." אמרה ברוגע.
"ומה את לובשת?" שאלתי ביובש.
"ג'ינס לוחץ-"
"שלא מאפשר לך לזוז." הגבתי מייד.
"גופייה נצמדת-"
"בתחילת החורף? ומדוע את מתלוננת כשקר?" לא אתן לה לשמוט פרט
אחד.
"נעלי עקב-"
"בעלי קצה מחודד, את נאנחת בהקלה בכל פעם שאת חולצת אותם."
"אפשר להמשיך מבלי להיקטע?" קולה כבר לה היה שלו, כי אם מהוסס,
אולי היא מבינה וחושבת מופשט.
"כן."
"טוב...זהו." אמרה בהיסוס.
"שיערך?" אמרתי, כבר לא עצוב או כועס, אבל לא מגלה הבנה.
"חמצון וצבע אדום ורדים. נורא זול, מאתיים ש"ח."
"תיהני, רק אל תגידי שאינך שטחית, כי את צוחקת מכלום ובוכה
לכזב, הורידי עינייך מן המסך, הורידי ידייך מן המוצק, נטשי את
ניירות הערך, חיי כמו פעם. חיי חופשי." אולי היא הבינה. אבל
אולי מאוחר מידיי, כי גם אם הבנתם בשלב כה מאוחר, לא סביר
שתשתחררו מהשלשלאות.
"ואיך אוכל לחדול לחיות חיים שכאלה? איך אוכל להחליף חלומות?"
"לא תוכלי, ולנצח תישארי מקוללת, אבל דעי לך, שהקללה הרודפת
אותי איומה פי שבעה, שכן עליי נגזר לראותכם ולצחוק, אבל אינני
חש דבר פרט לעצב כשאני רואה אתכם, וברכתי היא הקללה הנוראה
שבנוראות. חיים אחרים עוד ארדוף ומקומות אחרים אחפש, כי גם אם
אני מרגיש לבד, יש עוד אנשים כמוני, אנחנו השועלים, האריות,
הדובים. איננו עוד צאן ובקר. ומספרנו הולך וגודל, וזנים רבים
מגיעים לפלנטה, ואולי ניצלנו." לקחתי נשימה ארוכה. אני צולל
שתי דקות וארבעים ואחת שניות, הדבר מקנה לי יכולת לדבר לאורך
זמן מבלי לנשום פעם אחת.
"להתראות." אמרה כשרכנה לנשק ללחי הימנית, ללקק את הדמעה, כי
העצב שלי הוא בגלל הסורגים שלה.