קטע מהספר "גזר הדין השלישי" (אסטרולוג, 2002). ראה על הספר
בכתובת: www.rakover.co.il

                                 מרלין איברהים

מרלין היא סטודנטית ערביה מוסלמית, בת עשירים, שנולדה בכפר
מרוואן השוכן מצפון לחיפה. זו לה השנה השלישית בחוג לעבודה
סוציאלית שבאוניברסיטת חיפה. למרות שהיא מלאת גוף ולא גבוהה -
כמטר ושישים - גופה חטוב, נשי ומעורר תשוקה. פניה יפים מאוד,
חינניים ומושכי לב. שערה שחור, ארוך ושופע, עיניה השחורות
גדולות ומזווית ראיה צדית נראות כנוצצות בגוון ירוק עמוק. אפה
סולד מעט, אך מה שמושך את תשומת הלב הן שפתיה הבשרניות,
הרחבות, והבולטות. שפתה העליונה מצוירת כקשת ציידים והתחתונה
קמורה בקו רך וענוג. היא מודעת למשיכה החזקה שהיא מעוררת במין
החזק ואינה מהססת להשתמש בה לצרכיה. הופעתה כולה מרשימה ומרתקת
- הנה פוסעת לה אישיות.    
אזרחותה הישראלית נכפתה עליה, לדעתה. את עצמה היא רואה כערבייה
פלסטינית-ישראלית חדשה: משכילה, מודרנית, מתקדמת, ליברלית.
ערבייה המורדת במסורת הדתית והחברתית שמדכאת את האישה - ערבייה
פמיניסטית. בגיל שמונה עשרה נרשמה לאוניברסיטה ועברה לגור לבד
בנוה שאנן - אות להיותה חופשית ומשוחררת. ככזו, סירבה לקבל
תמיכה כספית מהוריה ומפרנסת את עצמה במלצרות וגם כעוזרת מחקר
והוראה בחוג לעבודה סוציאלית, תפקיד שקיבלה לקראת סוף שנת
לימודיה השנייה. מרלין היא סטודנטית מצטיינת, אינטליגנטית,
פיקחית ובעלת חוש הומור. בתחילת הלימודים כמעט שהתפתתה לצבוע
את שערה לבלונד, אבל ברגע האחרון שינתה את דעתה וצבעה אותו
בפסים בלונדיים רכים ובהירים - משהו שבין צבע שער של
יהודיה-אמריקנית יפה לבין השחור הפלסטיני. היא חשה בוז כלפי מה
שהיא מכנה בשם "הדוד תום הערבי", הערבי הטוב שמקבל גם את מרות
הדת המוסלמית וגם את מרות המדינה הישראלית-ציונית, ערבי שוויתר
על חלום שחרור המולדת ורואה עצמו כערבי-ישראלי, כחלק מהתרבות
הישראלית, מהחברה הישראלית, חברה שמקפחת אותו ודוחה אותו. זהו,
לדעתה, הערבי שהישראלים קוראים לו "ערבי טוב" ו"הדוד תום" של
היהודי-ישראלי.

מרלין פותחת את דלת דירתה ונכנסת לחדר האורחים הקטן השרוי
באפלולית של בין-ערביים. היא זורקת על המיטה את הילקוט, המעיל
ושולחת יד להדליק את האור.
"אל תדליקי את האור," נשמעת פקודה בקול רם, חתוך ותקיף שאין
לסרב לו ובמבטא ערבי מודגש, "אל תסתובבי. שבי על הכיסא עם הגב
אלי, עם הפנים אל דלת הכניסה," מצווה צעיר כבן עשרים וחמש
היושב על כורסה בפינת החדר החשוך.
"שוב אתם," אומרת מרלין ומתיישבת בפישוק רגליים על כיסא הניצב
מול היושב בכורסה. היא משעינה את זרועותיה על משענת הכיסא,
מבליטה את אחוריה ומזקיפה את שדיה. "עוד פעם אתם, לא נמאס לכם
כבר לבלבל לי את המוח?"
"תסתמי את הפה הגדול שלך, את מבינה," פוקד הצעיר האלמוני בהרמת
קול, "רק אני שואל פה שאלות. תסתכלי קדימה ואל תעזי להסתובב."
מרלין מסיטה את גופה מעט הצידה כדי שהאיש יבחין בקימור שדה
מהצד, ואומרת בהתגרות, "אז מה תעשה לי, תכסח לי את הפרצוף?
תפוצץ לי את הצורה? מה? אני כבר רגילה לזה. למה שלא תלכו לעשות
משהו מועיל באמת ותעצרו מתנחלים שמתעללים ורוצחים פלסטינים?"
"אולי תסתמי כבר! כאן רק אני מדבר ואת רק עונה לשאלות שלי,
הבנת?" ומבלי לחכות לתשובתה הוא נובח שאלה: "מיהו ראש 'תקוות
פלסטין', 'אמל פלסטין'?"
"מאיפה שאני אדע?" עונה מרלין בהתרסה.
"אומרים שזו את."
"חלמת חלום," היא מגחכת.
"אומרים שאמל פלסטין היא קבוצה של סטודנטים ערבים מאוניברסיטת
חיפה, קבוצה שאת המארגנת שלה, שאת עומדת בראשה."
"יש לך חלומות מוזרים."
"אולי תפסיקי כבר. מה את חושבת שאנחנו מטומטמים? לא נעזוב
אותך, מותק, נרד עליך עד שתצא לך הנשמה. נעצור אותך ותשבי בכלא
עד שתירקבי וכל הלימודים שלך יהפכו לחרא אחד גדול. מיהו ראש
אמל פלסטין?"
"אולי אתה?" משיבה מרלין בהתגרות.
בשני צעדים מהירים מתקרב הצעיר למרלין, חופן בכוח את שערה בידו
הימינית, לוחץ את גרונה למשענת הכיסא ובלי להוציא הגה מתכופף
וממשש את שדיה בידו השמאלית. הוא מועך ומעסה אותם במהירות
גוברת ולבסוף מוחץ את שדה השמאלי בכוח רב ומרלין משמיעה צווחת
כאב משונקת.
"את ממש מטומטמת," אומר הצעיר, חוזר ומתיישב בכורסה ובקולו
מבצבץ שריד של התרגשות מינית שלא הצליח לרסנה, "את מטומטמת
מרוב שנאה. עוד מעט ותתפוצצי משנאה. למה את שונאת את היהודים
כל כך? אבא שלך לא שלח אותך לאושוויץ? לא ראית מה שעשו להם? את
לא חושבת שמגיעה להם מולדת?"
"חתיכת נבלה," מתפרצת מרלין בזעם, "קודם אתה מנצל את הכוח שלך
לסיפוק מיני ואחר כך שואל אם מגיעה לנבלות כמוך מולדת. מולדת
לציונים הגזענים? מגיעה להם מולדת? על חשבוננו? על חשבון העם
הפלסטיני? כבשתם אותנו, דיכאתם אותנו, אתם מתייחסים אלינו כמו
לכלבים מצורעים... "
"אז את לא תפסיקי, מה? תמשיכי לפעול למען אחייך, למען האומה
הפלסטינית?"
"כן. אם זה מה שרצית להוציא ממני, אז כן. לא תשבור אותי. אתה
רוצה לעצור אותי, אז תעצור. אותי אתה לא מפחיד."
הצעיר, שמסכת-גרב על פניו, אומר בקול רך "אני לא רוצה לעצור
אותך, אחותי. הסתובבי והסתכלי בי, אחותי."
מרלין מסתובבת במהירות ושואלת בתימהון: "אחותי? מי אתה?"
"מי את חושבת שאני, אחותי?"
"אתה לא מהשב"כ," חושבת מרלין בקול, "יש לך מסכת-גרב על הפנים,
ויש לך מבטא מעזה... אתה מהחמאס!"
הצעיר מניד בראשו לאות כן, אחר כך לאות לא, ולבסוף לסימן שאלה.
"מי יודע," הוא אומר.
"אז מה כל המשחק הזה של איש שב"כ?" שואלת מרלין בזעף.
"אנחנו צריכים להיות בטוחים, בטוחים במאה אחוז, אחותי."
"בטוחים? בטוחים במה?"
"בך, אחותי, בך, אמל פלסטין."
"בי?" נחרדת מרלין, "בי? למה אני?"
"כן, בך," מדגיש הצעיר ומושך מתחת לכורסה תיק ספורט גדול,
פותחו ושולף מתוכו תיק ג'יימס בונד קטן ומניח אותו בזהירות על
השולחן. הוא נועץ בה את עיניו בשתיקה ואחר מכן אומר בטון של
מפקד, "אנחנו רוצים שתשימי את התיק הזה באוניברסיטה."
"זו פצצה!" נרתעת מרלין בחרדה.
"כן, אמל פלסטין," אומר הצעיר בקול רך ומפתה, "זה מטען חבלה
שיהרוג את הכופרים הציונים, יגרש אותם מהארץ וישחרר את האדמה
הקדושה."
מרלין קמה ממקומה ברתיעה, ובהתרגשות רבה מסתובבת סביב הכיסא.
"לא." היא חותכת, "בשום אופן לא. אני לא מסכימה. זה רצח ללא
הבחנה... של חפים מפשע... גם סטודנטים ערבים עלולים ליהרג...
לא אכפת לך שייהרגו גם סטודנטים ערבים?"
"אז מה?" קובע הצעיר, "ראית פעם מלחמת שחרור בלי דם, בלי
קורבנות?"
מרלין שותקת, מחליפה מבטים עוינים עם הצעיר ולבסוף אומרת
בהחלטיות "זו לא הדרך שלי... אני לא פועלת ככה, לא. אמרתי לא.
קח את התיק הזה והסתלק מכאן."
הצעיר קופץ על רגליו בזעם נורא, יורק על הרצפה, מחזיר את התיק
לתיק הספורט, פונה אל הדלת ומסנן בין שיניו באיום "כלבה, זונה
ציונית, מזדיינת עם יהודים, משתפת פעולה, מלשינה מסריחה... שלא
תעזי להלשין למשטרה. אנחנו יודעים עליך הכל, מה שאת עושה, מה
שאת חולמת לעשות. אחותי, אמל פלסטין," הוא אומר בלעג ועושה
תנועת שיסוף הצוואר, "נשחוט אותך..." ולפתע, במהירות תזזיתית
הוא שומט מידו את תיק הספורט, מתנפל על מרלין, מפיל אותה על
גבה על הרצפה, מרים את שמלתה בתנועה אחת שבהמשכה הוא מנסה
לפתוח את רוכסן מכנסיו. הפחד מכה את מרלין בחמיצות ויובש פה.
אני נאנסת היא שומעת את צווחת הפחד בראשה, אני נאנסת. מחשבותיה
מתרוצצות כחיה לכודה. עשי משהו, אל תוותרי, התנגדי, הילחמי,
דוהרות מחשבותיה בכעס נורא, פראי, בחימה לוהטת הבולמת את הפחד,
מדחיקה אותו ומעטה עליה מין שלווה וריחוק מוזרים כמתבוננת ממעל
באונס של עצמה. אסור לצעוק לעזרה, היא חושבת בהיגיון, המשטרה
תבוא וזה לא טוב... לא טוב. היא נאבקת עמו בשקט, כשאנחות המאמץ
פורצות מפיה המעוות, מנסה לנשוך, מתנועעת ומגלגלת את גופה
ימינה ושמאלה, בועטת ברצפה, מקמרת את גווה, כסייחה פראית המנסה
להפיל את רוכבה. הוא סוטר לה בחוזקה ושוב שולח יד לרוכסן
מכנסיו. מרלין לא מוותרת ומשתוללת. היא שולחת יד לקרוע מפניו
את המסכה ושוב הוא מרתק את ידיה לרצפה בשתי ידיו, כשהיא
מתנועעת מתחתיו בזעם ובטירוף. לפתע אוחזת בו עווית חזקה,
המקמרת את גוו, הוא מחרחר ונואק נוראות, כמו חזיר פצוע, ובבת
אחת נושר מעליה על הרצפה. מרלין מזנקת על רגליה ובועטת בכל
כוחה, בשיגעון, לתוך בטנו בנעלי הפלטפורמה שלה, פעם אחר פעם,
עד שהיא רואה שהוא מתקפל בכאב ועוויתות של הקאה יבשה אוחזות
בו. היא רצה לשולחן העבודה וחוזרת עם שברייה שלופה המשמשת אותה
לפתיחת מכתבים. הצעיר קם כושל על רגליו, ומבלי להביט בה אוחז
בתיק הספורט ונמלט מהחדר. היא ממהרת לנעול את הדלת, מציצה דרך
החריר ורואה שהוריד מעל ראשו את מסכת הגרב. שער ראשו השחור
והמתולתל נעלם מאחרי סבכי השיחים המקיפים את גינתה הקטנה. השער
חוזר ונסגר ומרלין מדדה אל הכורסה.
דקות ארוכות, באפיסת כוחות, בהתה מרלין בשבריה שבידה. לבסוף
קמה והניחה אותה בלי דעת על השולחן. כשחזרה והתיישבה נתקפה
לפתע בצחוק היסטרי למראה מכנסיו הרטובים שעלו על מרקע זיכרונה:
אלוהים, צחקה ללא שליטה, האידיוט הזה, האפס הזה סובל מפליטה
מוקדמת, החרא הזה התפוצץ בתוך מכנסיו, רק נגע בי ובוווום...
אלוהים, אני לא מאמינה, ניצלתי מאונס בגלל פליטה מוקדמת, בגלל
שהמניאק הזה הוא כזה חרמן בן-זונה. בן-זונה, היא צורחת בתוך
עצמה, באאן-זווונה, כאאאלב...    
בתנועות אוטומטיות הכינה לעצמה כוס קפה ושתתה אותו בלגימות
קטנות, מתענגת מחדש על גילוי טעמו המר-מתוק, כשהיא שקועה
במחשבות ולבטים. מה לעשות, מה לעשות? היא מביטה בטלפון
בהיסוסים. מה לעשות? הרי אי אפשר להשאיר את המצב כמו שהוא,
זוהי פצצה מתקתקת. חוסר הוודאות מטריד ומרגיז אותה, ואחרי שהיא
רוחצת את הכוס היא ניגשת לטלפון בהחלטיות, מניחה על השפופרת
מטפחת, מחייגת ומדברת בקול גברי מעובה. "הלו אוניברסיטה,
מרכזיה, כן, תעבירי אותי בבקשה אל האחראי על הביטחון, בנימין
זאבי.  תודה. מר זאבי, תקשיב. לא, אתה קודם תקשיב לי. אני יודע
בבירור שהחמאס מתכנן פיגוע המוני באוניברסיטת חיפה. לא, אני לא
יודע שום דבר נוסף. אני חוזר ואומר: זה רציני מאוד, זו התרעה
אמיתית: החמאס מתכנן פיגוע המוני באוניבסיטה." היא מנתקת
ומניחה את השפופרת על כנה.
ואני ידעתי שהיא אינה מעזה אף להעלות בדעתה גם שמץ של הרהור מה
הייתה עושה אם צעיר החמאס היה מבקש ממנה להניח את מטען החבלה
בטרמפיאדה של חיילים, על אף שמיוזמתה לא הציעה לו לעשות זאת.