התמונה הגדולה הזאת של המאה ה - 21 שמגיעה אלינו בטרם עת. וכל
האנשים שנראו כאילו יצאו מתוך תמונה של איזה צייר צרפתי מפורסם
שלפני 100 שנה לא ידעו מיהו בכלל.
כללי הצביעות שאף פעם לא השתנו וגם לא עומדים להשתנות מאדם
לאדם, וזה עדיין נראה כמו הצגת תיאטרון על השואה, כאשר
המשתתפים בה הם דמויות של שנות ה - 90 שכבר מזמן איבדו את
השפיות ורוצים להיות מיוחדים ולחשוב שהם העתיד והם- הם הדבר
הבא. חבל לי לאכזב אותם ולבשר שהמצב הוא בהחלט שונה ושעדיף
למות עכשיו מאשר בעוד שלושים שנה או לחיות חיי נצח כי העתיד
שלנו הוא המוות ולא החיים. החיים הם העתיד לסבל שימשיך לצייר
אותו צייר צרפתי שבעצם כבר מת וכולם יצאו מתוך התמונה המפורסמת
שלו, שאפילו שמה כבר נשכח. ואותם אנשים לא ישתנו, וגם מחר, וגם
בעוד שלושים שנה ייראו בדיוק כמו שהם נראים היום; מחכים למשיח
שלא יבוא ומאמינים באלוהים שלא קיים. יחד אתם עדיין יהיו אותם
חריגי החברה אשר תמיד מסתייגים מהנורמות שלה ורוצים להיות
מיוחדים. נראים כאילו יצאו מתוך סרט עתידני שלאנשים ה"נורמלים"
כבר נמאס לראות. אותם אנשים אשר צביעות לא נגעה בהם, מהולים
בפרי גופם; ילד אשר לא ראה את העולם האמיתי ובחר לעצמו דרך
חיים ייחודית, דרך חיים שלא הייתה קיימת אפילו בתנ"ך. מבלי
להיות מושפע מהתקשורת ומהסביבה המאיימת, ילד אשר עטף עצמו
בקטיפה אדומה ונשמר כי היה מיוחד ושונה מכל אותם האנשים אשר
נראו כאילו יצאו מתוך תמונה של אותו צייר צרפתי מפורסם שכבר
מזמן מת ואף אחד לא זוכר אותו או את שם היצירה המפורסמת ביותר
שלו.
ראש הממשלה נרצח והוא לא היחיד, רוצחים נרצחו בידי רוצחים
אחרים, שחקני התיאטרון שכבר גילו את הדרך לעתיד קפצו מאיזה גג
גבוה מאוד ומצאו את עצמם עמוק בתוך האדמה כאשר לפחות 1000
אנשים בוכים ומתפללים לאלוהים שישמור על נשמתם, ואחר כך, כשכל
אחד מהמתאבלים מת, עליו מתאבלים עוד 1000 אנשים לערך וזה מן
גלגל של מחזוריות מוזרה שאף פעם לא נצליח להבין. אך דבר אחד
ברור, העם שלנו נהיה מדולל, העם שלנו הפך מקולל ואנחנו שוקעים
בתוך התמונה ולא מצליחים לצאת ממנה עוד, ומי שכבר יצא, מת מזמן
ושחקני התיאטרון אשר היו דמויות משנות ה - 90 מזמן איבדו את
השפיות ומצאו את עצמם במחלקה סגורה, ובזה תם לו אלף שכולו
מצוייר.

- המילים הנ"ל הוחתמו על הדף כאשר מחוגי השעון רעדו והמספרים
עמדו על התאריך 31.12.99 , בדיוק כאשר השעה החלה לזרום והאהבה
פרחה באוויר, חיינו המפוקפקים המשיכו. כאן, מבעד לתמונה
המפורסמת, עומדת אני, ותארים שונים מציפים את ראשכם. הכל
מסתיים ומכין עצמו לדרך חדשה. כולם קמו לתחייה, עזבו את המשכב
וחזרו ליצירה, ולשנה אפלולית אשר תימצא בא אמירה ישנה הפוסקת
על המלאכים: "נא לבשו לבן"...