הגשם שיורד, זולג על ידיי ומחדיר בי עוד יותר עצבות. המשחק
הופך אט אט אמיתי והיכולת לנוע הולכת וגוועת. אני מתהלך,
מתבונן, מביט אל תוך ריקנות גדולה שנותנת לי להבין עד כמה חסרה
בי תחושה של אושר בלתי נלאה. הקושי הולך וגובר ובסופו של דבר
כל הרצף מתנתק, נפרם בפשטות. הרגש מגואל, משהו לא טהור משהו
טמא, מנסה לפרוץ פנימה אל תוך מעגל הניחומים העצמיים שלי. הצד
האנוכי שבי - משתלט עליי ומכתים את התחושה הנפשית החזקה שאט
הולכת ונחלשת. בראשי מתנגנת מנגינה החוזרת על עצמה מספר רב מדי
של פעמים כמו פס-קול עצוב למחזה עצוב שמזיל דמעות של עצב על
פניהם העצובות של הקהל הצופה בו. יש כל כך הרבה דברים שרוצים
להיאמר אבל נשמרים בפנים, בתוך הראש ומשאירים אחריהם פצע גדול
שמגליד ומשאיר אחריו צלקת גדולה עוד יותר. ובכל פעם שאני מבחין
בצלקת הזאת אני מצטער שלא מנעתי ממנה להיות שם. חרטות עמוקות
מאוד נשארות זמן רב מדיי ורצונות שעומדים מנגד ולא מתממשים.
אבן ענקית מונחת על ידיי ואיני יכול לעשות מאומה, הכל כל כך
אפל, חשוך מטושטש ולא ברור. אני תוהה וממשיך לתהות מה יהיה
הסוף? ואפילו האהבה העצומה שבי לא נותנת לי תקווה. אני צועק
אבל אף אחד לא שומע. אני מדבר ואף אחד לא מקשיב. אני שומע הכל.
אני יודע הכל ורואה הכל. והם? אטומים. חלשים. אולי כמוני, אולי
יותר, אולי פחות.