השכמה ראשונה בחמש בבוקר. המואזין מזכיר לכולם ש"לא אלהה אלא
אללה".
אמלי, הבחורה הגרמניה שאני חולק איתה את החדר, שאלה אותי אתמול
אם אני לא רגיל לזה מישראל. באופן אוטומטי צחקתי ועניתי שאני
לא גר בכפר ערבי, אבל אחרי כמה שעות פתאום קלטתי מה עומד
מאחורי השאלה והתשובה. לא, אני לא רגיל לזה מישראל. מליון
מוסלמים חיים במדינה שלי ואני בקושי יודע עליהם משהו מעבר
לססמאות ולכמה עובדות טריויה.
בעשר אני באמת קם, למרות שהשעון המעורר צלצל (לבקשתי) כבר
בשמונה וחצי. אחרי שלושה חודשים בהודו אני עדיין לא מצליח
להשלים עם העובדה שאני לא ממהר לשום מקום, ושאין טעם לקום
מוקדם. בצבא לקח לי 3 שנים להבין את זה, אבל כנראה שבכל פעם
אני משכנע את עצמי מחדש שיש סיבה טובה לקום ואין.
תוך כדי צחצוח שיניים בכיור המשותף אני מחמיא לקולין על הספר
שלו. קולין הוא בריטי, 40+, שפרסם לאחרונה ספר על חוויותיו של
המטייל בהודו, ובכלל. נהניתי מהספר וחשבתי על זה שהספרים
שאנחנו הכי נהנים מהם הם אלו שאנחנו מרגישים כאילו אנחנו כתבנו
אותם. אנחנו לא תומכים בפוליטיקאי עם הרעיונות הכי טובים,
אנחנו תומכים בזה שאומר את מה שאנחנו חושבים. אבל אתה אף פעם
לא עוצר ושואל את עצמך למה אתה חושב ככה. ואתה אף פעם לא כותב
את הספר.
במהלך ארוחת הבוקר, ב'מהרג'ה' כרגיל, אני נהנה להקשיב לטרודי
(בריטית עשירה, 48, עמוק בקטע של דת-הרוחניות) מברברת על הכלב
שלה, ולסטפן (בריטי, 30, עמוק באיזשהו קטע, כנראה עדיין לא
החליט איזה) מברבר על זה שמאז שהוא התחיל לבלוע כדורי-פלנקטון
החיים שלו השתנו. מולו יושבת מרטינה, החברה (27, דנית במקור,
יפהפיה כמובן), עם גרון כואב ומצב רוח בוקר. כנראה שעליה
הפלנקטון לא כל כך משפיע. בשיחה שהיתה לנו אתמול על ה-11.9
סטפן ניסה למכור לי כל מיני סיפורי קונספירציה על היהודים -
והוא בהחלט לא הראשון שמנסה - כך שקצת קשה לי להקשיב לו.
זה לא מקרה שאני יושב בחברת בריטים. בחוף המזרחי של הודו
ובדרומה לא פוגשים הרבה ישראלים. לעדר הישראלי יש את
שדות-המרעה שלו, ובדרך כלל זה מספיק לו. ההבדלים העיקריים בין
שני סוגי התיירים הנ"ל הם שהאירופאי הממוצע בהודו הוא יותר
מבוגר מהישראלי, יותר שקט, ולא מבין בדיחות. במקומות
מוצפי-הישראלים אני מנסה בד"כ להצניע את ישראליותי, אולי מישהו
ילמד מזה משהו. עם האירופאים פשוט כיף להתנהג בישראליות
טיפוסית, עם השאלות הישירות, הפתיחות והציניות. אחרי הכל, צריך
לתת להם מספיר חומר כדי שהם יוכלו להגיכ אחר כך "כל הישראלים
האלה!", ולצדוק.
הבלה-בלה-בלה של ארוחת הבוקר מתפוגג, ואני יוצא לדרך. צ'נאי
היא באמת לא עיר מרשימה מבחינה ארכיטקטונית או תרבותית, כך
שהחלטתי לוותר על רוב ה-SITE SEEING ופשוט להסתובב. נסיעת
אוטובוס קצרה מביאה אותי לכנסיית סן-תומס. הכנסייה סגורה, אבל
בחוץ יושב דיניש - הודי, נוצרי, ודובר אנגלית רהוטה (אך לא
מובנת, אלא מה). תוך 3 דקות שיחה נודע לי שהוא למד בקנדה, שיש
800 כנסיות בעיר ("אני לא מגזים"), שכל אחיו גרים בארה"ב,
בדיחה לא ברורה על נוצרים, ושהחיים שלו בזבל כרגע בגלל בעיות
כלשהן ברגל (כולל הדגמה). דיניש מתנצל על כך שאני לא יכול
להיכנס לכנסייה, אבל מארגן לי טרמפ למקדש ההינדי הקרוב על
האופנוע של אחיינו, משק. משק מאד גאה בשמו, שנלקח מהתנ"ך.
כשאני לא מזהה הוא שואל בפליאה האם לא קראתי את ספר דניאל. 2-0
לעולם. ישראלי ממוצע היה אומר על משק (כנראה משח במקור) שהוא
הודי פרימיטיבי שאוכל עם יד ימין ומנגב את התחת עם שמאל.
ישראלי ממוצע לא קרא את ספר דניאל.
המקדש אכן נראה מרשים מבחוץ (בדרום הודו המקדשים עמוסים בפסלים
צבעוניים ונראים כמו חוברת קומיקס ענקית), אבל גם הוא סגור.
משפחה הודית לא מקומית מצטלמת בכניסה, והאבא מסביר לי שעכשיו
סגור, אבל כדאי לי לבוא לפוג'ה (טקס התפילה) בשש בערב, שתהיה
מאד מיוחדת היום. כשאני שואל למה הוא משיב פעמיים:"VERY
SPECIAL VERY HARD TO EXPLAIN", ומסתפק בזה. אשתו מוסיפה במבט
מתנצל "TODAY IS VISHNU DAY", והם הולכים.
הליכה לא קצרה בחום ובלחות של צ'נאי, ואני נכנס למסעדה הודית
טיפוסית לארוחת צהריים. אחרי 10 דקות המתנה, במהלכן 6 מלצרים
פשוט בהו בי, הבחור ליד הקופה מביא לי תפריט מאובק, שאין ספק
שנשמר במיוחד לתייר התמים שמגיע לפה פעם בשנה. אני אפילו לא
קורא את התפריט, אלא פשוט מבקש "MEALS", ארוחת הצהריים הרשמית
בדרום הודו (אורז, ירקות מבושלים, רטבים, דה יוז'ואל). אם
הייתי מזמין משהו אחר, הייתי מחכה למנה 40 דקות ואז מלצר מתנצל
היה מסביר לי שאין עכשיו את המנה הזו, אלא רק MEALS. מכיוון
שהידיים תיהפכנה בקרוב לסכו"ם, אני קם כדי לשטוף אותן. המים
בברז צהובים. התלבטות קצרה האם לאכול עם ידי-רחוב או עם ידיים
צהובות ואני הולך על הצהובות.
בסוף הארוחה אני ממשיך להסתובב, לתעות ולתהות ברחובות העיר.
מוכר קוקוסים זקן על אופניים עובר לידי ומנסה את מזלו. באדישות
שנרכשת עם הזמן אני מסרב, ועולה על האופניים. המוכר יורד מהם,
ומלווה אותי כשאני רוכב על אופני-הקוקוס לאורך הרחוב. למרות
צעקות ה"קוקונט פצ' רופיה" שלי, אף אחד מהעוברים ושבים אינו
משתכנע, וכולם מסתכלים במבט נדהם, שלרוב מסתיים בחיוך אמיתי.
איך אני מרשה לעצמי להגיד שהם מתנהגים מוזר?
כשאני יורד מהאופניים המוכר שוב משדל אותי לקנות קוקוס, אבל
אני מצביע על הכרס ומנסה להסביר שהרגע אכלתי מילס. בתגובה הוא
מרים את גופייתו ומצביע בגאווה על הכרס שלו. כמובן שבסוף שתיתי
קוקוס אחד במחיר 10 רופי (פי 3 מהמחיר המומלץ לצרכן), וכמובן
שהבחור לא מסתפק בזה, אלא מצפה לנדבה נוספת תוך שהוא מבצע את
תנועת היד הקלאסית שאומרת "אין לי אוכל, החיים שלי בזבל, תן לי
כסף". את הכרס הוא שכח מהר מאד.
100 מטר אחר כך אני עובר ליד חנות תקליטים (לא הגיע הזמן
להחליף את השם?) שמבטיחה הנחות, אז אני נכנס. הרפרטואר המערבי
כולל את בריטני ספירס, ג'ון דנוור וקני ג'י (מי זה??). לא ברור
האם זהו המבחר הממוצע בחנויות כי ההודים לא אוהבים מוסיקה
מערבית, או שהם לא אוהבים מוסיקה מערבית כי המבחר הוא ג'ון
דנוור.
בכל מקרה, הבטן שלי מסמנת שזה הזמן ללכת. בבית רובנו אוכלים
ג'אנק-פוד כמו חזירים, שותים מים מזוהמים, וחיים בחוסר אכפתיות
כללי. אבל בהודו כל כאב בטן הוא דיזנטריה (כנראה מהמים
הצהובים!), כל עקיצה היא מלריה, וכל ילד הוא גנב. לשמחתי, אחרי
ששתיתי כאן לא מעט מי-ברז, אכלתי המון אוכל מזוהם בידיים
מזוהמות וזרקתי את התיקים שלי בחוסר אכפתיות ברכבת - ושום דבר
לא קרה! - ההרגשה הזאת עוברת לאט לאט. עד העקיצה הבאה...
אני מוצא אינטרנט קפה, ושמח לנוח שעה בצל ולעכל.
הודו היא המדינה עם הכי מעט פרטיות בעולם. האנשים לא מבינים מה
זה "ספייס", נמרחים אחד על השני בכיף, ולמעשה חיים בקבוצות של
10,000. באינטרנט-קפה המצב בדרך כלל הפוך לחלוטין. מסביב לכל
מחשב יש מחיצות, ויש אוירה כללית של איש לנפשו. אחרי שבוע אתה
מבין למה. יש כאן מיליארד אנשים מדוכאים מינית, והאינטרנט הוא
המפלט.
תוך כדי התעדכנות מהירה על הנעשה בארץ (מכאן זה נראה אפילו
יותר מגוחך) ומייל אחד או שניים אני קולט שהבחור לידי יותר מדי
נהנה מהחיים, ומחליט שזה בהחלט מספיק לי.
עוד 10 דקות הליכה ואני מאתר את תחנת האוטובוס הנכונה. לפי
השלט, 44 קוים עוברים כאן; 43 מהם מגיעים כל 2 דקות.
אחרי חצי שעה של המתנה, הסבלנות מתחילה להיעלם.
אני יושב על המדרכב בצ'נאי, עיר הבירה של טמיל נאדו, אחת
המדינות המרתקות בהודו. כנראה שאני לא אגיע לרחוב הזה שוב
לעולם. אין לי שום סיבה למהר חזרה.
ובכל זאת הסבלנות פוקעת. חלק מכבלי החינוך המערבי (TIME IS
MONEY וחבריו) מחזיקים אותי בכח.
לא קל להשתחרר מהם, אבל כל כך קל להשתחרר מהם.
על קיר האוטובוס רשום: "יושבים-48, עומדים-25, כרטיסן+נהג-2",
וכל מילה נוספת מיותרת.
כעבור חצי שעה אני שוב בגסט האוס, בדרך לעוד ערב של בלה בלה
בלה. טרודי תקשקש על טרנסים וקארמה, סטפן יקשקש על החשיש שהוא
קנה, אני אקשקש על טרודי וסטפן, והמשפחה שישנה על המדרכה בחוץ
תמשיך לישון שם.
כל מה שעשיתי היום היה שונה ומסעיר. כל מה שעשיתי היום היה
אותו הדבר ומשעמם; עוד יום של חום בהודו, עוד יום של הודו
בחיים.
ובחמש בבוקר המואזין יזכיר לי שלא אלהה אלא אללה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.