נייג'ל תמיד הרגיש שהוא קצת שונה. כבר בגן החובה, כשחבריו היו
מתרוצצים ומושכים בצמותיהן של כל הילדות, נייג'ל תמיד היה יושב
בצד, בוהה החוצה מהחלון. בבית הספר התיכון, לרוב שתק כשחבריו
היו מרכלים על הבנות ומספרים את מעלליהם. הוא גם תמיד הרגיש
מוזר להתקלח עם הבנים האחרים בחדר ההלבשה, אחרי שיעור ספורט
מפרך.
  תחושותיו החלו להתגבש למסקנות של ממש לאחר ששם לב לנטייתו
הבלתי מוסברת להמשיך ולחפש עבודה בדוכני הפיצוחים שבשוק,
ולנטייתם של בעלי הדוכנים לפטר אותו לאחר מספר דקות, אחרי
שהעביר את רוב הסחורה מהדוכן אל תוך קיבתו.
  הוא שמר את זה בבטן עוד מספר שנים, עד שהחליט לבסוף לספר
להוריו. אימו קיבלה זאת בהבנה, יחסית כמובן. עם אביו בלאו הכי
לא היה מחליף יותר ממספר מלים יבשות סביב שולחן האוכל, כך שלא
ממש הפריע כשגם אלה נעלמו. מהרגע שהכיר במי שהוא, והפסיק
להסתיר זאת, הוא הרגיש הקלה עצומה, כמו משא כבד שכופף את גוו
במשך שנים הוסר לפתע.
  לעולם לא ישכח את אותו היום בו עמד מול המראה והסתכל לעצמו
בעיניים, ופשוט ידע מי הוא. מי הוא באמת. הוא היה סנאי! סנאי,
כלוא בגוף של גבר!
  הוא עזב את האוניברסיטה ואת בית הוריו, ומצא עבודה בגן
החיות, בתור המאכיל של הפילים. המשכורת לא הייתה גבוהה במיוחד,
אבל הוא יכול היה לאכול כמה בוטנים שרק רצה. אך עדיין - משהו
לא היה מושלם. משהו לא היה שלם.
  נייג'ל חסך במשך שנתיים עד שאסף את הסכום הדרוש. את הניתוח
עשה בתאילנד, אצל אחד המומחים הגדולים בעולם. הוא השתיל
לנייג'ל זנב מפואר, כמעט מלכותי, שנמתח מתחתית גבו עד מעבר
לראשו, כשקצהו הפלומתי מתקמר לאחור. הזנב היה שזור בגווני
חום-אפרפר, ופס לבן במרכזו אשר רץ מבסיסו ועד לקצהו. וזה לא
היה זנב סתם בשביל היופי - היה לו תפקוד מלא! לאחר שהתרגל
נייג'ל לעקצוץ הקל שבתחתית גבו, למד גם לשלוט בו.
  עם הזנב הרגיש נייג'ל שלם. כל שאר הדברים בחייו נראו לפתע
תפלים וחסרי עניין עבורו. יום אחד, זמן לא רב לאחר שובו
מתאילנד, נטש את הדירה ואת עבודתו, ועבר לגור בפארק הציבורי
שליד הספרייה העירונית. למרבה הצער, אפילו כעת לא היה הכל חלב
ודבש. נייג'ל המסכן ילמד בקרוב שכאשר הגורל בוחר לו מושא
לשעשוע, לרוב לא ירפה במהרה...
  הוא החליט להקים את ביתו החדש בצמרת אחד העצים. לאחר מספר
ניסיונות כושלים, בהם התעורר עם כאב ראש, כשהוא על הקרקע
וסביבו ענפים שבורים, הגיע למסקנה שעדיף לו לחפש את הענפים
הנמוכים, שהיו יותר עבים, יותר עמידים, והכי חשוב - יותר
קרובים לאדמה.
  הוא ניסה להתחבר עם הסנאים האחרים שבפארק, אך הם דחו את
הדייר החדש, הגדול והמשונה. במשך תקופה עוד היה חולק עמם
באגוזים והבוטנים שהיו מפזרים פקחי העירייה בכל בוקר, עד שיום
אחד חברו כל הסנאים נגדו והבריחו אותו בחשיפת שיניים בחזרה אל
מרומי העץ שלו.
  גם עם בני האדם באי הפארק לא היה לו קל. כשהיה מתקרב על מנת
להשתעשע עם הילדים הקטנים, היו אמהותיהם רצות ומרחיקות אותם
ממנו בבעתה. ילדים יותר גדולים היו לעתים נאספים מתחת לעץ שלו,
משליכים אבנים וקוראים לעברו קריאות לעג וגנאי. אז היה מטפס
גבוהה ככל שיכל, ומצטנף בתוך עצמו, מחבק את זנבו מלפנים בשתי
ידיו. אפילו הסבתות הקשישות שהיו מבלות את רוב יומן בפארק לא
קיבלו אותו יפה. אחת מהן אף הצליפה בו פעם במקל ההליכה שלה
כשבא להחזיר לה את מטפחתה שעפה ברוח. מרוב רעב, נייג'ל כבר
הגיע למצב בו על מנת להשיג מזון היה מתגנב בלילות מעבר לגבולות
הפארק, ונובר בפחי האשפה שברחובות השכנים.
  בוקר אחד הקיץ נייג'ל משנתו ומצא שקית אגוזים מונחת מתחת
לעץ שלו. הפלא חזר גם בבוקר שלאחריו, וגם בבא, והפך לשגרה מידי
בוקר. מספר פעמים זינק ממשכבו ברגע ששמע את רשרוש השקית
המונחת, והספיק עוד לראות צללית מתרחקת, מזכירה בצורתה את
אימו. פעם אחת חשב שזיהה את דמותו המיטשטשת של אביו, אבל, זה
הרי לא ייתכן.
  נייג'ל התרגל לחיות לבד. בשעות היום היה משוטט בפינות
השקטות של הפארק, או משקיף על העוברים ושבים מאחד העצים. לעתים
היה מתאמן בקפיצות מעץ לעץ, לומד לייצב עצמו בעזרת הזנב. הוא
גם החל לשפץ את ביתו הצנוע, ולאגור בצד חלק ממנת המזון היומית,
לקראת החורף הממשמש ובא. בלילות היה יושב בצמרת העץ שלו
ומתבונן, מוקסם, באורות המטרופולין הפרוס לפניו. בסך הכל - היה
לו טוב. מה עוד צריך סנאי בעולם הזה? או כך לפחות חשב, עד שראה
אותה לראשונה.
  היא חצתה את הפארק לאורך השביל המרכזי אחר-צהריים אחד,
מחבקת אל חיקה מספר ספרים ומחברות. כשחלפה ליד העץ שלו, הרים
נייג'ל את ראשו מתוך עטיפה ריקה של חטיף אשר עמה השתעשע, והביט
לעברה בפה פעור. הוא עקב אחריה במבטו, כולו מהופנט, כשהתקדמה
לאורך השביל, עד שנסגרה מאחוריה דלת הכניסה הכבדה של הספרייה
העירונית. נייג'ל קיפץ בין הענפים עד שהגיע אל העץ הקרוב ביותר
אל הבניין האפרורי, שם המתין. הוא לא ידע מה יש בה ששונה מכל
שאר הבנות, או בכלל, מבני האדם שפגש עד כה, אבל היה משהו....
משהו שערער את כל הדברים שידע עד כה על עצמו. הערב ירד לו,
עיניו של נייג'ל כבר החלו להיעצם מעצמן, וראשו החל נשמט אל
חזהו. הוא כמעט ופספס את הרגע בו נפתחה הדלת והיא הגיחה בחזרה
אל השביל. ברגע שראה אותה נעור לפתע, כשפרץ של שמחה שטף את כל
גופו. הוא קיפץ בין העצים שלאורך השביל, מלווה אותה בדרכה
החוצה מהפארק. גם היא הבחינה בו. קצת קשה שלא להבחין בגבר
מגודל, עירום, ובעל זנב באורך של מטר וחצי, שמקפץ מעץ לעץ לפי
קצב ההליכה שלך. למרבה הפלא, היא לא נבהלה!
  ביום המחרת שוב ראה אותה, וליווה אותה לאורך שבילי הפארק.
הוא דמיין לעצמו איך יבוא שודד וינסה לתקוף אותה, והוא יזנק
מהעץ ויציל את המצב. אבל זה לא קרה. ביום הבא היא הגיעה אל
הפארק כשסלסלת קש בידיה. היא התיישבה על הדשא שליד העץ של
נייג'ל והוציאה מתיקה כריך. לאחר מכן הוציאה כריך נוסף, ונפנפה
בו לעברו של נייג'ל. מרוב התרגשות, נייג'ל כמעט ואיבד את
אחיזתו בענף ונפל אל הקרקע. הוא בלם עצמו ברגע האחרון, ונמלט
מפוחד אל מרומי העץ.
  למחרת חזרה שוב עם תיק הקש. הפעם הניחה את הכריך הנוסף
למרגלות העץ של נייג'ל והתרחקה באיטיות. נייג'ל ירד למטה
בזהירות, ורחרח את הכריך. הוא שילח בה מבט חשדן קמעה, ואז חטף
את הכריך ושעט בחזרה כלפי מעלה. הכריך היה טעים מאוד, והיא
אכלה את שלה כשהיא מביטה בו בחיוך בעת שכרסם את המעדן. ביום
הבא שוב חזרה, והפעם אחזה את הכריך בידה והחזיקה אותה מושטת
בכוונו. נייג'ל ירד מהעץ והתקרב אליה. הוא היסס מספר פעמים, אך
לבסוף אזר אומץ, לקח את פרוסות הלחם והתיישב לידה. הם ישבו על
הדשא ודיברו במשך שעות, ובסוף הערב ליווה אותה נייג'ל אל קצה
הפארק, כשידיו שלובות בידיה.
  כעבור מספר ימים נטש נייג'ל את הפארק ועבר לגור עמה בדירתה.
היא ידעה להכין עוגת אגוזים נהדרת. באחד הבקרים מצא נייג'ל את
עצמו שוכב פרקדן במיטתה, ידיו שלובות מאחורי ראשו, זנבו מקופל
לצידו, וחיוך ענק של אושר על פניו. עתה באמת היה לו הכל. היא
בדיוק יצאה מכיוון המקלחת, עטופה במגבת, והתבוננה בו בחיוך של
תאווה. "ואו.." אמרה, וליקקה את שפתיה, "אתה כל כך חמוד, שאני
מסוגלת פשוט... לטרוף אותך!"    
  אימו של נייג'ל החלה לדאוג כשראתה את שקיות הבוטנים שהיתה
מניחה מידי בוקר למרגלות העץ הולכות ונערמות. היא קראה לבעלה,
והם חיפשו אותו יחד ברחבי הפארק, אולי עבר לעץ אחר? אולי נפל
ונפצע? משלא מצאו, והימים המשיכו לחלוף להם, החליטו לדווח
במשטרה. אחד השוטרים נזכר במקרה משונה שאירע להם לא מזמן.
דיירים באחד הבניינים מהסביבה התלוננו על רעשים מהקומה שלמעלה.
השוטרים שפרצו לדירה מצאו אותה הפוכה ומבולגנת, רהיטים שבורים,
וכתמי דם על הקירות בחדר השינה. בין הסדינים האדומים מצאו זנב
אדיר מימדים, שזור בגווני חום-אפרפר, ופס שרץ מבסיסו ועד
לקצהו, שאולי פעם היה לבן, אך עתה שלט בו צבע ורוד-אדמדם.
  אותה הם לא מצאו שם. היא ברחה מערבה, אל היערות. מסתבר שהיא
היתה נמייה. נמייה כלואה בגוף של אישה. וגם נמייה צריכה לאכול,
לא? השמועה אומרת שהיא חיה עכשיו עם איזה זאב, זאב בעור של
כבש.